20 השירים המשמעותיים של התקופה

לפני שהכרנו את נסרין, בכלל לא ידענו כמה אנחנו עלובים שאין לנו כוכבת על, שיכולה לשיר כמו שרק כוכבות העל הערביות יודעות. כולם מכירים את "אינתה עומרי" של אום כולתום, מטיבי לכת מכירים גם את פיירוז. אבל לשמוע את כל זה בעברית, את רבעי הטונים מתרסקים על הרצפה בעוצמה שיכולה לשבור צלחות, כזה לא היה לנו. קול שהוא זעקה, שכל כך מתאים לרוח התקופה. איזה כיף שנסרין פרצה לחיינו (דרך התכנית "איל גולן קורא לכם", עונה 2), ואיזה כיף שהיא גם הביאה איתה את האישיות המוגזמת. הכל אצלה יותר מדי. ההצהרות, הגיור, הגברים, השמלות, הדיאטה, ההופעות ב"דה וייס". "לפני שהכרתי אותך" הבלדה המטמטמת של דולב רם ופן חזות, עוד תהיה התשובה הישראלית ל"Beautiful" של כריסטינה אגילרה. הפזמון הזה הוא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו. וההופעה של טלולה בונט בקליפ היא הוכחה שלנסרין יש גם חוש הומור. מה עוד צריך? (גל אוחובסקי)

נועה  קירל היא בוגרת של מאבק ארוך. נקודת המוצא שלה, תמיד, היא שמזלזלים בה, ומימיה הראשונים היא נלחמה על הלגיטימיות שלה בעולם המוזיקה הישראלית. לכי תוכיחי שאת לא פרובוקציה, לכי תוכיחי שהצלחה אי אפשר לקנות בכסף של הורים, לכי תוכיחי שאת לא סתם כוכבת נוער ריקנית אלא באמת מוכשרת, לכי תוכיחי שאת יכולה לעשות להיטים ענקיים ולא רק מוזיקה לילדים. עם כל מכשול שהיא קפצה, הגיע מכשול חדש ואיתו אלפי טוקבקים מגעילים ומקטינים. מה אפשר לאחל לילדה שיש לה הכל? שיעריכו אותה. "פאוץ'" היה הרגע הזה שהרבה אנשים חשבו לעצמם "יו, היא באמת אחלה". זה שיר שכל מי שאי פעם אהב פופ יכול להתחבר אליו בקלות, אבל קירל היא אישה צעירה, אז "פאוץ'" לא היה מספיק כדי לאפשר לה את הלוקסוס של הצטרפות לעולם המבוגרים. כי הוא עדיין יכול להיתפס כגימיק, הוא לא "רציני". עכשיו לכי תוכיחי שאת באמת מורכבת. "אם אתה גבר" הוא עוד צעד לכיוון העולם הזה, עוד שלב בדרך ללגיטימציה. "תגידי לי מה את עושה? על מה את נלחמת?" - אלה לא מילים שנערה שרה. היא שרה גם בקול גבוה וגם בקול נמוך, כמו זמרת ורסטילית מכובדת. יש לו קליפ של וואן שוט בחלל ריק, היא באאוטפיט בודד נאבקת ברקדן אחד. עד כה הכרנו קליפים עמוסי תלבושות, רקדנים וצבעים, שנערכו היטב. זה לא עוד פאוץ', זה תיק צד. מה עוד נועה קירל עשתה השנה? השתתפה בקולות בשיר של עברי לידר, שיחקה בקליפ של קרן פלס. ברור שהיא לא לגמרי בעולם המבוגרים, אבל היא במצב ביניים הזה, אתם יודעים, בדיוק כזה של בת 18 שהתגייסה לצבא. גם על הצעד הזה היא קיבלה ביקורת. צה"ל בחר לגייס אותה למסלול טאלנט, אז אנשים כעסו שהשירות הזה הוא בדיחה. נו, לא פלא שכל הקליפ של "אם אתה גבר" הוא באווירת אגרוף, זה כי היא עדיין צריכה להילחם. (מיטל שבח)

מאוד משונה שישראל עדיין לא התאהבה באר אנד בי. אחרי הכל, זה ז'אנר מאוד קליל. פופ עם אקסטרה סקסיות, היפ הופ בגרסת סוף שבוע רגוע. אם נאמין לסרטון הוויראלי שניתח פופולריות של ז'אנרים לאורך השנים, ב-2019 הוא הז'אנר השלישי בגודלו במכירת אלבומים, אחרי היפ הופ וטכנו. לשמות ענקיים כמו ביונסה, דה וויקנד, אלישיה קיז וג׳ון לג'נד אין באמת מקבילה ישראלית. הגל המעודכן של האר אנד בי באמריקה הביא איתו בעיקר שורה של זמרות - סיזה, h.e.r, אלה מאי, סאמר ווקר. זה אותו ז'אנר רך ועוצמתי, אבל עם יותר סטייל ואטיטיוד. והנה, תודה לאל, לטרנד הזה יש שלוחה מקומית. קוראים לה יסמין מועלם, שיכולה לסמן בקלות וי על כל רשימת התכונות שזמרת אר אנד בי ב-2020 צריכה. יש לה כישרון ענק לכתיבת שירים, קול מלטף ולא מתחנף, היא מגניבה על אמת. משתמשת במילים כמו "פיד", "טינדר" ו"מאה אלף עוקבים" באופן שכל רווקה צעירה יכולה להזדהות איתן, ולא באופן האנה-זקי. אלבום הבכורה שלה שיצא השנה, "אריה", הוא מיצג גילאי ה-20 בצורה שבנות חוות אותן, ולא בצורה שכותבי להיטים חושבים שככה חווים אותן. כל המיינסטרים הישראלי מנסה לעשות מסיבות, אבל אצלה זו המסיבה הכי אמיתית שיש. הדבר הכי מדהים ביסמין, זה שהיא פועלת ממקום של ביטחון אמיתי - של מי ששאלה את עצמה שאלות ומצאה תשובות. "מסיבה" הוא בדיוק השיר המוכיח את זה. שיר כזה שאפשר לשמוע ברקע, אבל כשעוצרים להקשיב מבינים כמה כוח יש בו. "אני לא צריכה מחמאה, יודעת, נועדתי לזה, זה שלי", מילים חריפות בעטיפה קלילה. זה הזמן של ישראל להדביק את הפער ולהתאהב קולקטיבית ביסמין מועלם, או שזה הזמן של יסמין מועלם להבין שהיא יכולה לשיר באנגלית ולכבוש את העולם. זה שלה. (מיטל שבח)

כולנו היינו רוצים להיות קצת עדן אלנה. ואז לא. ואז כן. ואז אלוהים - איזה טלטלות עברה הבחורה הצעירה הזאת מאז שזכתה בגמר "הכוכב הבא" ונבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון. אחרי קדם זריז, ופחות משבועיים לפני הופעת וירוס המאה בחיינו, כולנו בחרנו בה שוב, הפעם תחת הנוסחה המנצחת תמיד של דורון מדלי ועידן רייכל שהמשיכו את הקו של "שבט אחים ואחיות" עם שיר שהוא קצת מכולנו. "פקר ליבי" אולי לא יגיע השנה להולנד, אבל זה לא הפריע לו להפוך לאחד השירים הכי בולטים שיצאו כאן בשנה האחרונה, וגם בלי החותמת של איגוד השידור האירופאי – עם ישראל אימץ אותו לחיקו, חיבק אותו, בכה יחד עם עדן כשהאירוויזיון בוטל, והמשיך לרקוד אותו דרך מרפסות הקורונה. כי ב"פקר ליבי", בטח שמתם לב, יש קצת מהכל: קצב ושמחה, אהבה ושלום, עברית ואנגלית, ערבית ואמהרית. פקר ליבי נוגע לכולם ונוגע בכולם. קצת כמו הקורונה – רק בקטע מרים. (ירון רוולסצ'י)

משפטים כמו הפזמון "אל תדאגי, תמיד לצדך. גם אם רחוק, בקרבתך" הם הסיבה שישראלים כל כך אוהבים מוזיקה ישראלית. משפטים דחוסים שמעבירים באופן מושלם את הרגש שכל גבר שרוצה לחזק את אהובתו/ בתו/ אימו מהמרחקים ימצא בהם את עצמו. זה משפט דל במילים, אך מלא עוצמה, והוא ייכנס לבטח לרפרטואר של שירי געגועים בטקסים וסרטונים משפחתיים. ובכלל, הזמן עובר, ואהוד בנאי רק משתבח. מעטים הזמרים שמצליחים גם בעשור השביעי לחייהם לכתוב טקסטים רלוונטיים ויפים, שמחדשים משהו, ואז להוסיף מנגינה חד פעמית. האלבום האחרון שלו יפה לפחות כמו קודמיו. תענוג. בנאי הוא גם אחד האנשים הבודדים בישראל שהצליח לבצע חזרה בתשובה בלי להפוך לנודניק (האמת גם אביתר, אולי גם זה אצלם בגנים). בימים כאלה של ריחוק פיזי, השיר הזה יכול להביא דמעות בהרבה בתים. (גל אוחובסקי)

"חקרתי את עצמי בתוך הבאלגן, זרקתי ת'שעון לקחתי לי ת'זמן. בכפפות משי לא עושה לי רצח אופי, יש מספיק שוטרים שפלים שמחפשים אתיופים" - שרה אורית טשומה בבית הראשון של "השפע בדלות". זה שיר של יודעי דבר, כאלה שנשבעים בה ובו באותה נשימה עם לורן היל, ואם אי פעם חשבתם איך הפגנה הייתה נשמעת אם היא הייתה שיר – "השפע בדלות" יסביר. בין היפ הופ לספוקן וורד, בין נצרת עילית לרחובות, יש מרכז שנקרא אורית טשומה – מי שהפכה בשנה האחרונה לאחד הקולות הכי מרעננים במוזיקה העברית, הישראלית או יו ניים איט. אורית טשומה עושה משהו אחר. מרגישים את זה תוך 20 שניות של האזנה לכל שיר שלה, ו"השפע בדלות" הוא פשוט נער הפוסטר של כל הסיפור המרתק הזה. נער הפוסטר שלה ושל עוד אלפים אחרים שמחכים כבר יותר מדי זמן להצטרף לפוסטר הגדול שעליו חלמו אבות אבותינו, וזה לא משנה אם הם ישבו בקזבלנקה, ורשה או גונדר. אורית טשומה היא באמת קול של דור, על כל הקלישאה שבעניין, וזה בסדר – כי אם יש משהו שהשפע בדלות מלמד אותך - זה לבעוט חזק בקלישאות. (ירון רוולסצ'י)

אפשר להגיד את זה: באופן קולקטיבי, אין לנו כסף. חוץ מרמי לוי וחנויות של פאזלים, כולם הפסידו מהמשבר הזה, השאלה היא רק כמה. "לא גומר ת'חודש" יצא במקור ב-1980, עם לחן מאוד פאנקי וקול של דובי זלצר למילים של חיים חפר: "מכרתי את הכל ונכנסתי לחובות, ואישתי ברמתיים ואבי בבית אבות". מעבר לרלוונטיות שלו באסון הכלכלי שאנחנו חיים בו כעת, הוא קיבל לאחרונה גרסה מחודשת בצורת רמיקס שעשו לו עמרי סמדר וליאור מילר (כן, כן, ליאור מילר מ"רמת אביב ג'") במסגרת אלבום הרמיקסים החדש של סמדר, שנקרא "קולאז'". האלבום המצוין הזה מתואר כמחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית. מה יכול להוכיח על זמניות יותר מאשר שיר שיצא לפני 40 שנה ושאנחנו יכולים לשיר בימים אלה לחשבון הבנק שלנו? (מיטל שבח)

אחת הסיבות לכך שזמרות נעדרות כמעט לחלוטין מהמצעדים השנתיים ורשימות ההשמעות ברדיו היא ללא ספק ז'אנר הזמרים הרגישים שצמח בעשור האחרון. בניה ברבי, אמיר דדון, נתן גושן, עידן עמדי, עדן חסון, לירן דנינו, חנן בן-ארי, ישי ריבו ועוד ועוד. לכולם יש בלדות שהצליחו בטירוף, לכולם יש קול דרמטי בפזמון. כל אחד מוכשר בדרכו, אבל כשמצרפים הכל לרשימה אחת הגבולות מטשטשים. יש באמת הבדל בין "כפיות" ל"קירות"? מה שונה בין "אל תשאלי" ל"שמישהו יעצור אותי"? אורי בן ארי גם שייך לז'אנר הגברי הזה - יצאו לו כמה שירים מאוד יפים כמו "שממה" ו"לפעמים", אבל גם אותם יהיה קשה לזהות בבליל הזה. הוא כתב (והלחין לצד איתן דרמון) את "אגרוף" בצורה דומה לכל בלדות הרדיו האלה, אבל הגדולה הייתה לתת את השיר לעדן בן זקן. באחד הביצועים הקוליים הכי טובים שלה, היא צועקת מהלב, היא מדברת את הכאב שלה. זה לא עוד שיר ברדיו, זה שיר שנותן לך אגרוף, כמובן. וזה אולי הפספוס הכי גדול של התקופה - כותבי שירים ששרים "קטן" זה אחלה, אבל זה בחיים לא יחליף זמרות עם קול ענק. (מיטל שבח)

כולנו יודעים שהרוק קצת מת, או לפחות ישן, או לפחות מתחבא במקומות מאוד רחוקים מהעין. רוק ישראלי לא שמרני ובועט זה משהו שהיה כאן בעיקר בניינטיז. ולכן המסך הלבן, הרכב סקסי שלא מוותר, הם קודם כל נס. הם הוציאו השנה אלבום נהדר, שמזכיר את הימים הטובים של הקליק ומינימל קומפקט. ויש בו גם את השיר המושלם הזה "ירושלים". בימים שבהם כל העולם חווה את אותה חוויה, חשוב שגם החילונים יזכירו לעולם שהם אוהבים את ירושלים, בדרכם. "לא אכפת לי שאת מלוכלכת ופצועה, לא אכפת לי שנישקו אותך אלפי שפתיים" שר גבריאל ברויד בשיר האהבה הכי סקסי והכי לואו פיי שנכתב על בירת הנצח כבר שנים רבות (או מעולם). זה אולי לא יירד יפה בגרון של השמרנים החדשים, קשה להניח שנתן גושן יבצע לזה קאבר, אבל רצונו של ברויד להכנס בשעריה, הוא הבקשה הכי אירוטית שנשמעה בפופ הישראלי בשנה האחרונה. (גל אוחובסקי)

איך יראו המסיבות כשהכל יחזור לשגרה? נרקוד צמוד? נתחבק עם כולם? נזיע ברחבה הצפופה? אם "אין יותר מועדונים" חזה את הסגר, אז "לרקוד עם דמעות בעיניים" חזה את היום שאחרי. חוזרים למועדון, אבל מותשים נפשית וכלכלית. זה אולי סתם קשר מקרי למציאות, אבל בעולם של עברי אין הרמות קלילות, צריך טוויסט. הקצב גורם לך לזוז אבל המילים מטרידות בדרכן. "מהרבי באומן לשירותים של האומן" ו"הוא נגמל מכל ההרגלים הבחורות והסמים" הן לא בדיוק השורות החסרות ב"שבט אחים ואחיות". הרבה זמן עבר מאז שהיה לו להיט רחבה. וכמו ב"מרי לנצח", גם פה עברי לידר משחק פה את משחק המגדר: הטקסט כתוב בגוף ראשון נקבה, אבל הוא שר אותו בעצמו. הוא מדבר כביכול על מערכת יחסים הטרונורמטיבית אבל יש פה הרבה אזכורים וקריצות לתרבות של גייז, אפילו ביקורת עליה. קליפ עם תנועות מעולמות הדראג. רוקדים וסובלים. הפופ של עברי לידר תמיד היה בוגר ומורכב. אין ממש מה לעשות עם זה ב-2020. השטח היום די ברור - זמרים מאוהבים עם גיטרה אקוסטית או כוכבי הפסטיגל. אבל כשעברי רוצה, הוא יכול ליצור מוזיקה רלוונטית לעצמו כמו ב"מוגזם" ו"הייתי כאן". ואם הוא ממש רוצה, הוא יכתוב להיטי פופ לאחרות, כמו שעשה בתחילת שנות ה-2000 לשרית חדד עם "בחום של תל אביב" (פרחה במרצדס) או לרוני סופרסטאר עם "אדוני". "לרקוד עם דמעות בעיניים" היה יכול להיכתב בקלות לנועה קירל, וגם היה הופך ללהיט ענק שלה אם היא הייתה לוקחת אותו. אבל השנה היא 2020 ועברי לא צריך לשנות טקסטים קצת מורכבים כדי שמישהי אחרת תשיר אותם, או לוותר על הרובד המגדרי שמתקיים רק כשהוא שר אותו. הוא ייקח את השיר הזה לעצמו ויביא את נועה קירל שתשיר קולות רקע, ואפילו לא יציין אותה כמבצעת בטייטל. השיר הזה צריך היה לצאת ככה, עם המילים האלה, בביצוע המדויק הזה. (מיטל שבח)