"אני בן 94 היום, גיל מופלג שלא שיערתי שאגיע אליו", מודה הסופר סמי מיכאל, שגר בדירה חיפאית על הר הכרמל עם בת זוגו רחל, שאהבתו אליה תופסת חלק נרחב מהראיון. "כמו ציפור נדירה היא נחתה בקן שלי והיתה לי ידידת נפש בימי השיקוצים והזעם הגזעני שהחל למן פרסום ספרי הראשון", הוא אומר. "פגשתי בחיי נשיאים, מדענים, אנשים שדיברו הלכה ופסקו הלכות ואנשים חדי-תפיסה כתער. לא פעם התגלה פגם שניפץ את האשליות. בעיניה של רחל מצאתי אגמים של חוכמה וחמלה. כל הרומנים שנכתבו למן 'חצוצרה בואדי' ועד 'יהלום מן הישימון' נושאים את הכמיהה העמוקה אל גאוניותה וחיבתה של הציפור שלי. רחל מדבירה את בדידות הגיל המופלג ואפילו את פגעי המגיפה".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד על רומן חדש שהז'אנר שלו גם חדש – מדע בדיוני. אני נהנה מאוד ממלאכת הכתיבה, הרבה יותר מאשר מפרסום ספריי. אני גם נהנה לא פחות מקריאה. ואני גאה להיות חלק מאחד הארגונים החשובים בישראל – האגודה לזכויות האזרח - ואני עומד לרשותה באהבה בכל עת, בוודאי ובוודאי בתקופה מורכבת זו שבה מנסה השלטון לערער את יסודות הדמוקרטיה".
ואיך השפיעה הקורונה על חייך? "הקורונה צמצמה את חיי החברה שלי, שכן עם השנים יחד עם רחל שמרנו על בית פתוח לחברים. נבנה חוג ידידים רחב שביתי היה מקום המפגש שלו. פתאום אני בן 94, לעזאזל, ובנוסף מוקף בטבעת מפלצתית של מגיפה שכמו הגיחה מימי הביניים. אך הקורונה הוכיחה לי את אשר סברתי תמיד: הכל בן חלוף ויש ליהנות מכל רגע. מדי פעם אני נוסע אל המרחבים הירוקים, שכן בעבודתי כהידרולוג ביליתי ימים על ימים בין מקורות המים הקסומים. שם למדתי פרק בענווה, שנרכש תוך התמודדות עם איתני הטבע – בין אם זו סערת רוח ובין אם זה שטפון גורף".
(צילום: Flash 90)
"כמנכ"לית של חברה, אני מתחילה את היום שלי במשרד ומטפלת בענייני העסק עד הצהריים. חברת ג'י.בי טורס היא חברה שמפעילה קווי אוטובוסים ציבוריים. חברת הבת ג'.בי שירותי תיירות – שאני גם המנכ"לית שלה – היא חברה שעוסקת בהשכרת אוטובוסים לתיירות פנים ותיירות נכנסת". ג'רג'ורה נולדה בירושלים והיא אמא לארבע בנות, סבתא לתשעה נכדים ושני נינים.
איך נראה היום שלך?
"אחרי השעות במשרד אני חוזרת לעבוד בבית – מבשלת, מנקה. בזמן שנשאר אני סורגת ועושה עבודות יד, וגם קוראת הרבה ספרים".
איך הגעת לעסוק בתחבורה ציבורית ותיירות?
"התחלתי לעבוד בחברה אחרי שבעלי נפטר. חשוב לי לציין שעד אז לא עבדתי ולא היה לי שום ניסיון בעסקים. אחרי כמה זמן הייתי צריכה להשתתף בכנס עולמי לתחבורה ציבורית בשבדיה וזה היה מאוד מעניין ואתגרי עבורי. פתאום פגשתי הרבה אנשים מכל העולם שעוסקים בתחום. הופתעתי שפנו אליי ורצו לראיין אותי ולא הבנתי את פשר ההתעניינות בי. שאלתי 'למה אני?' ואמרו לי 'את האישה היחידה פה ואת גם ערבייה, ואת מנהלת חברה לתחבורה ציבורית, שזה תחום מאוד גברי'. זה עניין אנשים".
מה המוטו שלך?
"המשפט שאני משתמשת בו הכי הרבה הוא 'החיים המלאים אבנים – צריך לא למעוד עליהן, אלא לאסוף אותן ולהכין מהן סולם לעלות עליו להצלחה'".
(צילום: לינה ג'רגו'רה קופטי)
בשיחה עם טדי קפלן, נושא הקורונה עולה מיד. לא בגלל החשש הבריאותי, אלא בגלל שהמגיפה מחבלת בתוכניות העמוסות שלו להתחרות בשנה הקרובה. "התחרות הבאה אמורה להיות בהולנד בסוף נובמבר עד תחילת דצמבר ואני לא יודע אם היא תקרה", הוא אומר. "ביולי הייתה תחרות עולמית בטורונטו, עשרה ימים קודם לכן הייתה תחרות אמריקאית. הייתי צריך ללכת לתחרות האמריקאית באתלטיקה ומשם לטורונטו לריצה וזריקת דיסקוס ולא יכולתי ללכת. התחרויות בקבוצות גיל בטווח של חמש שנים, השנה אני בשנה הראשונה של קבוצת הגיל 85-89, וזה הורס אותי כי בשנה הראשונה של קבוצת הגיל אני בדרך כלל שובר שיא עולם. זה דפק אותי כי התאמנתי כל כך קשה לקראת התחרויות". איך נראית שגרת האימונים שלך?
"כיום אני עושה בין 8-10 אימונים בשבוע, משלב בין אתלטיקה לבין משקולות. אני מבלה פעם או פעמיים ביום במתחם הספורט בהדר יוסף. מתוך תרגילי האתלטיקה שאני עושה אני הכי נהנה מזריקת דיסקוס כי יש שם הרבה טכניקה, זה מאתגר, אני אוהב אתגרים".
מה הטיפ שלך לספורטאים מתחילים?
"תתאמנו! תבואו למכון, תלכו לשדה, תרוצו, תקפצו, תשחו, תתאגרפו. כשאני הייתי צעיר לא היתה טלוויזיה, אנחנו התעסקנו בספורט, היום יש טלוויזיה ונייד ואני רואה ילדים בני 7-10 כל היום מול המסך. הורים צריכים לקחת את הטלפון ולהגיד להם שאם הם רוצים לשחק בטלפון שעתיים, שיעשו ספורט שעה".
על מה אתה מתחרט?
"הייתי צריך לעשות יותר. אני אלוף העולם בהרמת משקולות, הייתי צריך להיות אלוף העולם באתלטיקה קלה. אני מרגיש שהייתי צריך להיות גם שחקו טניס מוערך. בבקשה אלוהים, יש שנה הבאה תחרות עולמית ביפן - ואני רוצה להיכנס לתחרות באתלטיקה ובטניס. הייתי רוצה להיות ספורטאי ברמה גבוהה יותר".
(צילום: דניאל הרשקוביץ)
"אני מרגישה שתרמתי לחברה, שעשיתי משהו בארץ בתור ציונית מגיל צעיר מאוד", אומרת פרופ' אליס שלוי, זוכת פרס ישראל, פמיניסטית דתייה ואישה שאי אפשר לערער על תרומתה לחברה הישראלית – שהיום מודאגת מאוד מהכיוון שאליו הולכת המדינה. "צר לי לראות את המצב בארץ היום. מאוד כואב לי מה שקורה. לא חשבתי שאני אראה מדינה כל כך קפיטליסטית, ממשלה שכל כך לא אכפת לה מהאזרחים. כואב לי. הרבה דברים היום כואבים לי".
איך נראה יום ממוצע שלך?
"בעקבות הקורונה השינוי העיקרי בחיים שלי זה ההגבלות. הייתי רגילה לצאת לקונצרטים, למוזיאון, לתיאטרון. גדלתי בבית שהיה בו מלא תרבות וכבר מגיל צעיר הלכתי לתיאטרון ולאופרה. מאז ועד היום המשכתי. אבל מחודש מרץ כל זה נמנע ממני. לכן אני מברכת על האפשרות לראות אופרה גם באינטרנט וגם בטלוויזיה. עם זאת, אני נמצאת הרבה מאוד בבית, קוראת וכותבת. פעם בשבוע מארחת חברה אחת או שתיים. אני גרה עם אחת מבנותיי והמשפחה שלה. במהלך הקורונה כולנו היינו בבית. לא הייתי באף רגע לבד. כל השימוש בזום לא לרוחי. אני מעדיפה לפגוש אנשים פנים אל פנים. או לכתוב להם".
מה מעסיק אותך לאחרונה?
"אני משתדלת לכתוב כמה שיותר. הוצאתי לאור את הזיכרונות שלי באנגלית ומאז אני ממשיכה לכתוב אבל דברים קצרים ובינתיים לא לפרסום. פרסמתי כמה דברים במקומון, זה היה יותר בשביל עצמי ובשביל החברות והמשפחה שלי. אני קוראת המון למרות שהעיניים כבר לא כל כך בסדר. במישור האישי והפרטי טוב לי. אבל במישור הציבורי רע לי וכואב לי ואני כועסת. חבל רק שאני לא יכולה לצאת להפגין. אבל אני מודה לכוחות העל על כך שזכיתי לחיים טובים. אני יכולה להגיד שהיו לי חיים טובים ונישואים נהדרים עם בן זוג נפלא שחסר לי מאוד".
(צילום: Debbie Cooper)
אסתי ארוצ'ס ניהלה את מחלקת הפיזיותרפיה בבית החולים רמב"ם במשך 32 שנה. כשסיימה את לימודי הפיזיותרפיה, היו רק 36 פיזיותרפיסטים מוסמכים בישראל. "כשהתחלתי את המחלקה, היו בה רק שלושה אנשים. כשעזבתי היו 23", היא מספרת. "איך שיצאתי לפנסיה חיפשתי לעשות משהו בהתנדבות והוצע לי להתנדב בעמותה שנקראת 'נאמן' – נפגעי אירוע מוחי נפגשים. אז אני מתנדבת שם יום בשבוע. מאז הקורונה אנחנו עדיין נפגשים פעם בשבוע, אבל בזום. אני עושה להם פיזיותרפיה דרך הזום ויכולה לתקן אם הם עושים משהו לא בסדר. פעם בחודש אנחנו עושים מפגש על שפת הים, באיזשהו בית קפה באוויר הפתוח. אנחנו כמו משפחה".
איך נראה יום ממוצע שלך?
"אני עסוקה בכל יום מ-8:00 בבוקר ועד 23:00 בלילה. הזמן רץ. חוץ מהעמותה אני פעילה בוועד גמלאי רמב"ם וגם שוחה בבריכה של הדיור המוגן, עושה התעמלות במים, עושה התעמלות בקבוצות. אני גם לומדת ברידג'. יש לנו גם מפגשים חברתיים פה. במקור בעלי רצה לעבור הנה ואני לא. אבל עכשיו אני כבר מרוצה. פעם בשבועיים נפגשים כל המשפחה".
מה מצחיק אותך?
"אני יכולה לשמוע בדיחה אחת עשר פעמים, כי אני שוכחת אותה. אחר כך אני יכולה להיזכר".
(צילום: עמית לוי)
חנה קזז עלתה לישראל מעיראק ב-1951 במסגרת עליית הנוער וחיה תחילה בקיבוץ כברי. בהמשך עברה לתל אביב ועבדה בחברת החשמל ובחברות אחרות. מגיל צעיר התנדבה במסגרות שונות ועבדה עם משפחות במצוקה.
במה את עוסקת היום?
"היום אני עוסקת בניהול קרן קזז דלאל. הקרן מחלקת מלגות לסטודנטים כל שנה, ובנוסף, מחלקת מענקים לקשישים ולבעלי צרכים מיוחדים תושבי אור יהודה. לפני כשנתיים סייענו להקים את מרכז קזז לצעירים באור יהודה (על שם בעלי המנוח, יחזקאל קזז). המרכז מלווה צעירים בני 20-40 בתחומים מגוונים כגון השכלה, דיור, כלכלה, חברה, משפחה ועוד. אני גם חברה בוועד המנהל של מורשת יהדות בבל שמטרתו להנציח ולתעד את מורשת יהדות עיראק וגזברית בהתנדבות בעמותת אור זהב, עמותה לקשיש באור יהודה".
ספרי על אירוע משמעותי בחייך.
"הביקור בגרמניה כחלק ממשלחת עם בעלי, שהיה היוזם של קשרים בין גרמניה לאור יהודה. כשביקרתי במחנה ההשמדה ברגן בלזן בכיתי ולא עמדתי בתחושות שהציפו אותי. אני לא רציתי בכלל להיכנס לגרמניה, לא סלחתי לעם הגרמני על מה שעשו ליהודים ותחושת הזעזוע ליוותה אותי בביקור, שהתרחש ב-1966, לא הרבה שנים אחרי השואה".
איך הקורונה שינתה את חייך?
"לפני הקורונה היתה לי שגרה שמילאה אותי מאוד. הקפדתי לעשות ספורט ולשחות בכפר המכבייה, וגם שיחקתי ברידג' ונפגשתי עם חברים. בגלל הקורונה, התחביבים הופסקו".
(צילום: רוזי בן עמי)
קס גובזה תספהון ברוך, אבא ל-11 ילדים, סבא ל-50 נכדים וסבא רבא ל-22 נינים – הוא כהן שעלה לישראל מאתיופיה בגיל 60, חלק מקהילת "בית ישראל" מצפון המדינה. "אני משרת את הקהילה בכל הנוגע לטקסים הדתיים", הוא מספר על עבודתו היומיומית. "גם בגילי המפולג אני עדיין פעיל. משתתף בטקסים בכל התחומים. אני עוסק בגישור: אנשים באים לרחבה של בית התפילה ומנסים לפתור את הבעיות שלהם בדרכי שלום, ואני עוזר. אפילו עם הקורונה, אני לא מוותר, אני מאוד נאמן לאמונה שלי ולבורא עולם. כל עוד לא מגבילים אותי אני פעיל בלוויות, נישואים, בברכות שמזמינים אותי לברך במיוחד. בית הכנסת שלנו נקרא 'בית תפילה'. אני הולך לשם בכל יום ומעביר את המסר שלי – 'תשמרו את החוקים ואת התורה'".
איך נראה היום שלך?
"אני קם בבוקר והולך להתפלל. אחר כך חוזר הביתה ואוכל ארוחת בוקר, כי לפני התפילה לא נהוג לאכול ולשתות. יש אנשים שמגיעים מכל הארץ כדי לקבל ברכות או לשאול שאלות. יש טקסים שצריך להגיע אליהם, אז אני הולך. לפעמים אני גם יוצא להתאוורר, לטייל. אני מנסה להיות פעיל כל הזמן, לשמור על עצמי".
תוכל לספר לי על רגע משמעותי בחיים שלך?
"הרגע המשמעותי ביותר עבורי היה הרגע שהסמיכו אותי. הרגע שבו נכנסתי לתחום של הכהונה. זו אחריות גדולה כי אבות אבותי היו כהנים. גם אבא שלי היה קס וגם סבא שלי היה קס. אני בן לשושלת כהנים. אנשים באתיופיה שמעו עליי מרחוק. יצא לי שם באתיופיה: 'הקס המחזיר' – הייתי מחזיר אנשים לדת ולמורשת. לימדתי אותם את מצוות התורה. עוד דבר משמעותי שאני זוכר זה העלייה לארץ, שהיתה ממש הגשמת חלום. אנחנו ידענו שנעלה אבל פתאום זה הגיע וזה היה רגע מכונן".
מה המשפט שאתה אומר הכי הרבה?
"אני תמיד אומר, 'שלא יהיה לכם מנתה לב'. זה אומר – שלא תהיה לכם אמונה כפולה, שלא יהיה לכם לב כפול. אי אפשר להיות גם פה וגם פה. צריך לשמור על הדת ועל המנהגים".
(צילום: ברהן גובזה)
"אני מנכ"ל משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים מינואר 2017. אני מקבל הרבה כבוד מהאנשים סביבי, שנהנים מהניסיון שאני מביא. כשאתה מגיע עם ניסיון מדיסציפלינות שונות למשרד ממשלתי, אנשים צמאים לידע שאתה יכול להביא ומעריכים את זה. אני זקן המנכ"לים אי פעם במשרדי ממשלה ואני בצלילות מלאה. אבל יש אנשים שאינם ויש מקום וצורך לעשייה עצומה עבור אנשים מוחלשים מכל חלקי החברה".
איך היום שלך נראה?
"אני קם בחמש בבוקר, בשש וחצי יוצא לירושלים. עד בערך שש בערב אני בפגישות ודיונים אסטרטגיים של המשרד. בתקופות שלא היתה קורונה היינו גם מבקרים בכל המסגרות של המשרד. היום יש המון ישיבות בזום וגם ישיבות פרונטליות למרות הסיכון. בתקופה הזו אני עובד גם בסופי השבוע".
קפלן עבד שנים בתעשייה האווירית והיה מנכ"ל שירותי בריאות כללית, והיתה לו גם תקופה בסקטור הפרטי. "חשוב לי לציין את הלימודים, כולל הדוקטורט שעשיתי בגיל 70 במדעי הבריאות", הוא אומר. "למדתי תארים בכלכלה וסטטיסטיקה ותואר שני בתעשייה וניהול אבל האוניברסיטה האמיתית שלי הייתה בתעשייה האווירית. שם למדתי איך לנהל ואיך להבין מערכות מורכבות".
מה המוטו שלך?
"לפשט דברים מסובכים ולא לסבך דברים פשוטים. הישראלים לא יודעים לפרק דברים מסובכים, ומנגד לוקחים דברים פשוטים ומסבכים אותם עד כלות. מצד שני, אנחנו מעולים בלאלתר".
(צילום: מארק ניימן, לע"מ)
