25 הפרקים הטובים ביותר ששודרו בטלוויזיה

1. In Care Of, מד מן (2013)

עונה 6, פרק 13

יש רגעים שבהם סדרה תמה ונשלמת, וזה לאו דווקא קורה בפרק האחרון שלה. במקרה של "מד מן", זה קרה בעונה הלפני אחרונה, בפרק הפינאלה של עונה 6. שם הסדרה נשלמה, המעגל נסגר, הכול תם.
העונה שבאה אחר כך היא יותר בבחינת בונוס לאספנים, תוספות בדי.וי.די, אפילוג. כי אין סוף נכון יותר ושלם יותר מ-"In Care Of".

"מד מן" ליוותה את תהליך התרסקותו של אדם שחי בשקר עם עצמו. דון דרייפר הפרסומאי שיווק לעולם את עצמו כאיש משפחה מושלם, איש עסקים מצליח, גבר אלפא, אך בתוכו הכול נרקב. כל עוד התכחש לעברו, לחולשות שלו, לצד הפגיע שבו, לא היה לו סיכוי לגאולה. במהלך העונה השישית הקליפות של דון מתחילות לנשור, עד שלבסוף - בפרק האחרון - הפור נופל: תוך כדי שהוא מעביר מצגת לקוח חשוב, חברת השוקולד הרשי, דון מבצע אקט של התאבדות מקצועית: הוא מספר ללקוחות את האמת על עצמו. על איך בילדותו האומללה נהג לקבל שוקולד הרשי מאחת הזונות בבית הבושת שבו גדל. הלקוחות מתפלצים, השותפים מעיפים אותו מהעסק, כל עולמו קורס - אך מתוך ההריסות, נולד דון האמיתי. בסצנת הסיום, דון נעמד עם ילדיו מול בית הבושת המתפורר בשכונה עלובה, ואומר להם משפט אחד תמציתי ופשוט: "זה הבית שבו גדלתי".

הבת שלו, שכל חייה סבלה מהאופי הדפוק שלו, מסתכלת עליו כאילו היא סוף סוף רואה אותו באמת. הוא מסתכל בה בחזרה. ואז מתחיל להתנגן השיר I've looked at life from both sides now"", כששני העולמות של דון המסוכסך סוף סוף מתחברים. קאט, פרינט, תודה רבה, סוף סדרה מושלם, ביי לנצח. (רחלי רוטנר)

2. Pine Barrens, הסופרנוס (2001)

עונה 3, פרק 11

אף אחד לא זוכר את זה, אבל ב"פָּיין בארנז" יש עלילות משנה: מדו סופרנו מסרבת לעשות סקס עם ג'קי אפריל ואז תופסת אותו עם נערה אחרת, טוני סופרנו כמעט נדקר בידי הפילגש שלו גלוריה ואחר כך מספר עליה לד"ר מלפי (כולל רגע שאנשים דווקא זוכרים. הוא אומר שהיא "דיכאונית, לא יציבה ובלתי ניתנת לריצוי", ד"ר מלפי שואלת אם זה מזכיר לו אישה אחרת, והצופה המיודע אומר פאק, היא לגמרי אמא שלו). אף אחד לא זוכר שגם הדברים האלה קורים ב"פָּיין בארנז" - הפרק ה-37 של "הסופרנוס", ששמו הוא כשם הלוקיישן המרכזי שלו, שמורת טבע בניו ג'רזי - מפני שהסרט הקצר שבתוכו הוא פשוט עד כדי כך שובה.

אז טכנית זה לא בדיוק "פרק בקבוק", כי כאמור, דמויות ועלילות משנה. אבל עזבו הגדרות: סטיב בושמי ביים, טרנס וינטר וטים ואן פאטן כתבו - וקיבלו על זה פרס "אמי" - 60 דקות של טלוויזיה מושלמת. פולי וכריס, שניים שמתחרים ביניהם לאורך כל הסדרה על תואר הדפקט הרשמי, נשלחים לגבות חוב מברנש רוסי עצום בשם ולרי. בלי שום סיבה הגיונית מתפתחת תגרה שמסלימה עד כדי כך שהשניים אנוסים לגלגל אותו בשטיח ולצאת להיפטר מגופתו בפָּיין בארנז. אבל רגע, הוא עדיין לא מת. שנייה, אני אירה בו. רגע, איפה קיבינימט הוא עכשיו?

השעות שמבלים השניים האלה בחיפוש סיזיפי/תקיעה סופנית בשלג, לרבות הרגע מעורר הרחמים והגיחוך שבו הם יונקים שקיות קטשופ מחמת הרעב הנורא, הן "הסופרנוס" במיטבה: אלימה, מצחיקה, סוריאליסטית במידה כמעט לא מורגשת, תמיד-תמיד מאפיינת את הדמויות שלה בדייקנות כירורגית. ברשימת "65 הפרקים הגדולים של המאה ה-21" של "TV Guide" זכה "פָּיין בארנז" במקום הרביעי; אני לא מוסיף "רק" לפני "הרביעי", אבל כן אומר את זה: הו דייוויד צ'ייס, שכל החיים שלנו ייראו כמו פרק 11 בעונה 3 של הסדרה ההיא שלך. (תומר קמרלינג)

3. Everyone’s Waiting, עמוק באדמה (2005)

עונה 5, פרק 12

בוויכוח העתיק על מי לוקחת את תואר הסדרה הטובה של שנות האלפיים, "הסופרנוס" או "הסמויה", אני תמיד בוחרת ב"עמוק באדמה". לא ברור לי מי לא. היא שודרה ב-HBO בין 2001 ל-2005, חמש עונות שבמהלכן התאהבנו בקברנים המתוסבכים של משפחת פישר ובסדרה שהעזה להישיר מבט אל קונספט שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו, בטלוויזיה ובחיים - המוות.

הפרק האחרון של הסדרה, שנקרא "כולם מחכים", שודר בדיוק לפני 15 שנים והוא לא רק אחד היפים שאי פעם היו בטלוויזיה או שאי פעם סגרו סדרה, אלא גם רגע תרבותי מכונן, סליחה על הדרמטיות. בסיקוונס הסיום הארוך, על רקע שיר של סיה, אנחנו רואים איך כל אחת מהדמויות בסדרה עומדת למות. שרשרת של קליימקסים רגשיים שהתנפצו עלינו בזה אחר זה והותירו את הצופים ממוטטים, גמורים ושבורי לב, אבל גם מלאי תקווה. ככה נפרדים. אין דרך שלמה ונוגעת יותר לומר שלום, מלספר לנו איך הכל נגמר ועל הדרך להזכיר לנו, כמו שעשתה לכל אורכה, שגם אנחנו בסוף נמות. ושזה בסדר גמור. פשוט עד אז, עדיף להשתדל לחיות. (נטע חוטר)

4. לצאת החוצה, על הספקטרום (2018)

עונה 1, פרק 6

כמו שקורה לעתים כשחווים טראומה, המחצית הראשונה של הפרק הזה נמחקה לי לגמרי מהראש. היציאה של רון לקנות חלב, ההתנתקות של זוהר ממקום העבודה ("אין מלצרים בארומה! זה רק עובדים בפס הקר") וסצנת הספיד-דייטינג המרתקת - כל קווי העלילה האלו נקברו תחת הריסות הפצצה שבאה בסופו. ברגע שבו זוהר (נעמי לבוב) נכנסה לרכב של אדם זר, שאת פניו לא באמת ראינו בשום שלב, ידענו שמשהו מזעזע עומד לקרות. והוא באמת קרה.

זוהר, התוקף שלה ואנחנו כלואים בתוך הרכב, וברוב הזמן של ההתרחשות הזאת, היא גם היחידה שלא מבינה מה קורה לה כרגע. היא מורידה עוד בגד, מחייכת לעוד תמונה, והנשימה הולכת ונעתקת.
זוהר נכנסה לרכב כשהיא בעיצומו של מסע לגילוי אישי ומיני, ויצאה ממנו אחרת - וכך גם הסדרה, שהוכיחה עד כמה היא חשובה גם בנושאים שלא היינו מצפים ממנה לגעת בהם. ואם הבוקס בבטן לא היה חזק מספיק, הגיעה סצנת הסיום המסחררת עם הגילוי שובר הלב ההוא על ארז: ה-4.2 כבר עבר מזמן, והוא עדיין לא בדירה משלו. (רועי אבן)

5. START, האמריקאים (2018)

עונה 6, פרק 10

בהערכה גסה אך מושכלת יש ב"האמריקאים" לפחות 30 פרקים, מתוך 75 בסדרה כולה, שהם יצירת מופת שלמה ומושלמת מתחילתם ועד סופם. זה כמובן לא טריוויאלי בשום עולם חוץ מבעולם המטורף שיצר ג'ו וייסברג, סוכן CIA שהחליט לעשות משהו באמת טוב למען האנושות והפך לתסריטאי הוליוודי.

אז הבחירה קשה אבל הפרק האחרון כל כך עוצמתי וקתרטי, כל כך מפתיע ומבריק, שיא השיאים הייתה אומרת אופירה אסייג, שאי אפשר לא לבחור בו. מבחינתי מדובר בפרק האחרון הכי טוב של סדרה אי פעם.

סוכני הק.ג.ב פיליפ ואליזבת גרים בוושינגטון, מנהלים סוכנות נסיעות ומגדלים שני ילדים אמריקאים קצת מעצבנים. כבר בפרק הפתיחה, שבו עובר לגור מולם סוכן ה-FBI סטן בימן, ברור לכולם שהסוף יהיה כואב, אבל לכאב של הפרק האחרון - כאב של מורכבות ואהבה והבנה והשלמה - שום דבר לא מכין אותך. זה כאב של החיים, כאב שלוחץ בחזה, ואם לא נותרת מספיק הלום אז הנה מגיעה עוד כאפה: ההבנה שהאנשים האלה עד כדי כך רציניים, עד כדי כך אמיתיים ומזויפים באותה המידה, גורמת לך לרצות להבין הכל מהתחלה. שזה פחות או יותר כמו לקרוא את "החטא ועונשו" פעמיים ברצף.

אני מכירה באופן אישי מדי אנשים שעשו את זה (ראו את הסדרה, לא קראו שוב את הספר). אני, לעומת זאת, צללתי לחיפוש מעמיק בעשרות ראיונות ותזות וסיפורי ריגול אמיתיים, והפסקתי רק אחרי שמצאתי את עצמי מסתובבת בברוקלין מחפשת בעיניים את קרי ראסל ומת'יו ריס. (קרן ליבסקי)

6. Larry Vs. Micheal J Fox, תרגיע (2011)

עונה 8, פרק 10

לארי דיוויד ידוע ביכולת שלו לקחת פרות קדושות ולשחוט להן את הצורה. בפרק הזה הפרה הקדושה היא השאלה "באיזה גיל אפשר לדעת אם הילד שלך גיי?". ללארי יש בת זוג חדשה, וכשהוא פוגש לראשונה את בנה בן ה-7 הוא מגלה שהילד יותר גיי מגל אוחובסקי. כמה ימים לאחר מכן, לילד יש יום הולדת ולארי קונה לו מתנה. כשהילד פותח את המתנה ומגלה שזאת מכונת תפירה, הוא מתחיל לצרוח "אני לא מאמין! זאת מכונת תפירה, זאת מכונת תפירה, זאת מכונת תפירה!!! אני מת על זה!". כשהוא הולך, האמא פונה אל לארי בזעזוע ואומרת לו "מכונת תפירה? מה, אתה מנסה להפוך אותו להיות גיי?".

בהמשך הפרק הילד יתפור את היצירה הראשונה שלו: ציפית לכרית שבמרכזה דוגמה ענקית של צלב קרס. חובבי "תרגיע", סדרת המופת של דיוויד, יודעים שלבחור בין הפרקים של הסדרה זה כמו לבחור בין אבא לאמא. אבל "לארי נגד מייקל ג'יי פוקס" מציג בצורה מופתית את מה שדיוויד עושה יותר טוב מכולם: לקחת סיטואציה כביכול תמימה, ובעזרת בן דמותו המיזנתרופ מושך אותה למקומות הכי קיצוניים ומפתיעים ומצחיקים שיש. (איתי ולדמן)

7. אהבה זה כואב (2004)

עונה 1, פרק 8

כל הסדרות הגרועות דומות זו לזו, כל סדרה טובה - טובה בדרכה שלה. ועדיין, ולא כל סדרה טובה היא גם סדרה שעומדת במבחן הזמן. יש יצירות מופת שהתפוררו עם השנים ויש סדרות שהפכו אפילו מבריקות יותר בהסתכלות אחורה. כזאת היא "אהבה זה כואב", הסדרה שיצרה דנה מודן בתחילת האלפיים שעסקה, בין היתר, בנושא שאף אחד לא רוצה לשמוע עליו היום - המרחק בין הפריפריה לבועה.

מדי כמה שנים אני צופה מחדש ב"אהבה זה כואב" על כל תשעת פרקיה ומגלה מחדש כמה היא מדויקת, כמה היא לא איבדה גרם של קסם אפילו שאיכות התמונה מגורענת ושהייצוג השמאלני התל אביבי שלה הוא אוהד קנולר. אבל זה דווקא הפרק הפוליטי היחידי שבה, פרק שמונה, שמתעלה על כולם.

דנה מגיעה לארוחת ערב עם משפחתו של אורן, שם היא לא מרגישה מאוד רצויה לאורך הערב. כשהמשפחה יושבת יחד לצפות בטלוויזיה ולקלל ערבים, דנה מוצאת את עצמה מבולבלת. "לא מבינה מה יש לכם נגד ערבים, הרי אתם בעצמכם ערבים. אתם לא יודעים שאתם ערבים? את ממרוקו, אתה מסוריה, זה ארצות ערב. באתם משם".

כמה ישיר, ככה מבעית. כל הזמן אומרים לנו שזה מורכב, שיש יותר מדי טוויסטים בסיפור, אבל דנה מודן הבינה את זה מאוד פשוט: אין באמת הבדל, יש רק שנאה. ובקצת פחות מ-27 דקות, היא הצליחה לדחוס את כל התירוצים בעולם לפרק אחד מדויק, פרק שאין בו שורת דיאלוג אחת יותר מדי או פריים לא נחוץ, פרק שמכאיב היום כמו שהוא הכאיב אז. (צליל הופמן)

8. "אין מילים", קרובים קרובים (1983)

עונה 1, פרק 6

לא האומץ והשליחות התסריטאיים של "הסמויה", לא ההומור המרובד של "המשרד", לא הפטאליות של "הסופרנוס" - אבל גם לא עוד משה. נו מור משה, למען האמת.

הפרק "אין מילים" בסיטקום הישראלי הראשון הוא בית ספר מצחיק, יהודי ומענג כל כך לפאסיב אגרסיב. לאורה בלי י', ראשונת הקוליות של הטלוויזיה הישראלית, קטר מעשן של חוסר שביעות רצון, הולכת לסופר ומצולמת להפתעתה לכתבה בחדשות. היא מתרגשת באופן לא פרופורציונאלי (כמעט כמו צופה ישראלית קטנה בסיטקום היחיד בעברית באותו זמן), היא תהיה בטלוויזיה! לאורה חייבת להודיע את זה לכל מי שהכירה אי פעם, היא וחנה (שתיכף הולכת לחטוף ללאורה את הרעם והתהילה) יושבות על הטלפון ומחייגות לכולם, כולל למשה מור האבוד שלמד עם לאורה בבית הספר. משה לא זוכר את לאורה וחנה מנתקת את השיחה המבישה ומספידה אותו: "נו מור משה". משחק מילים אידיוטי שמכיל בתוכו את תמצית הפרובינציאליות הישראלית והאובססיה המשותפת שלנו לטלוויזיה (וגם הבדיחה הכי מצחיקה שראיתי בטלוויזיה עד הרגע ההוא).

בסוף מה שנשאר מלאורה בכתבה זה הציטוט הפצפון "מה אני אגיד לך- אין מילים. פשוט אין מילים". חנה מקבלת במקומה את הספוט הנחשק. דממה נופלת על ויטק 9. כתוביות, צחוקים מהקהל באולפן, גם השחקנים צוחקים. טלוויזיה היא הרי הרבה יותר מטלוויזיה, היא ההצצה האולטימטיבית לחיים שיכלו להיות לך, ובעידן שבו הטלוויזיה הישראלית הייתה כל כך ממלכתית ופומפוזית, בין מהדורת חדשות עם ר' מתגלגלת לערב שירה בציבור בקיבוץ משעממי השיעמומים, כשהעולם היה כל כך רחוק, לראות מישהו - ויותר מזה מישהי, בשפה שלך, עלובה כמו לאורה בסוף הפרק הזה, זו פשוט הקלה עצומה. (גלית חוגי)

9. Time`s Arrow, בוג'ק הורסמן (2017)

עונה 4, פרק 11

אני לא אוהב לראות דרמות כבדות ועגמומיות, פחות מתחבר לטלוויזיה שמדכאת אותי. ועדיין, מצאתי את עצמי רואה שוב ושוב דרמה משפחתית מלנכולית שעוסקת בדמנציה, טראומה ודכאון. כי זה מה ש"בוג'ק הורסמן" עושה לאנשים כמוני: היא תופסת אותך עם הפאנצ'ים המהירים, הרפרנסים התרבותיים וההומור המטופש - ואז מכה אותך בבטן עם הדרמה הכי פוצעת שהייתה על המסך. הפרק חוזר אל מקורותיה של ביאטריס, אמו של בוג'ק, שעד אותו שלב הוצגה לנו דרך עיניו של בוג'ק כאישה מרושעת וביקורתית שצילקה אותו בילדותו. ב-25 דקות ו-3 צירי זמן - ילדות, בגרות וזקנה - הפרק מציג לנו את השתלשלות החיים הטראגית שהפכה אותה לאישה הקשה שהיא.

הפרק מוצג כולו דרך עיניה הדמנטיות של ביאטריס הקשישה, עם דמויות מטושטשות שצצות ונעלמות ופרטים חסרים שמשתנים תוך כדי הסצנה בהתאם לזכירון המעומעם שלה. רק כשמגיעים לסופו של הפרק ושלושת צירי הזמן מתחברים, נחשף למה היא כל הזמן קראה לבוג'ק "הנרייטה" ולמה היא כל כך הזדעזעה כשהוא זרק את בובת התינוק שלה. מדובר בשיא הדרמטי של הסדרה כולה, ואם תסלחו לי - כנראה הרגע הכי טוב שהיה בטלוויזיה בעשור האחרון. וכן, אני מדבר על סדרה שהכוכב שלה הוא סוס מצויר. (איתי גל)

10. פולישוק (2009)

עונה 1, פרק 1

הפרק הראשון של "פולישוק" ניבא את העתיד ביותר מדרך אחת. אי שם בשנת 2009 "פולישוק" נפתחה במינויו של ח"כ רובי פולישוק לשר במשרד לקידום חברתי, במקומו של שר שנאלץ להתפטר אחרי שנחשד בעבירות מין ופדופיליה. מאחר ששני חברי הכנסת שברשימה לפני פולישוק היו בחו"ל, הוא נבחר כי היה צריך מינוי מיידי למשך שבועיים. תהליך המינוי המגוחך למשרד חסר התכלית (למעט שירות האינטרסים של שר המשפטים), התגמד לעומת הסיבה שבגללה הוקם המשרד הזה מלכתחילה.

"חרא של משרד, שמיר תפר אותו לפני 20 שנה בתור עונש לדוד לוי ושכחו לפרק אותו", סיפרה תקומה, יועצת התקשורת של פולישוק על המשרד. "זה פח האשפה של הממשלה. כל שר שלא רצה איזו מחלקה או אגף, זרקו אותו למשרד לקידום חברתי. מחסן גרוטאות".

11 שנים אחרי, התסריט הדמיוני של שמואל הספרי (יוצר הסדרה) הפך למציאות, והמשרד לחיזוק וקידום קהילתי הוקם כחלק מממשלת ישראל ה-35 עבור אורלי לוי אבקסיס, שנטשה את העבודה-מרצ והמליצה על בנימין נתניהו לראשות הממשלה. היא גם במקרה בתו של דוד לוי, שעבורו הומצא המשרד בקומדיה "פולישוק", כעונש מראש הממשלה יצחק שמיר. צירוף מקרים? ייתכן, אבל מה שבטוח שהפרק הזה יישאר לנצח בספרי ההיסטוריה. (מור מלקר)

11. Helen, אטלנטה (2018)

עונה 2, פרק 4

קשה לבחור פרק אהוב אחד מתוך מאות פייבוריטים בעשרות סדרות נפלאות. אבל קשה אפילו לבחור פרק אחד מתוך "אטלנטה". אבל אני שומר מקום מיוחד בלב ל"הלן", שגרם לי לעשות משהו חריג: לעצור את הטלוויזיה. לעצור כדי לחשוב. ולהתפעל.

ב"הלן" נוסעים ארן (דונלד גלובר המבריק, שגם יצר את הסדרה) ובת זוגו ואן (זאזי ביטס המושלמת) לפסטיבל בנוסח גרמני. ואן מרגישה כמו בבית, אבל ארן נשאר אאוטסיידר. זה מעין "תברח" בגרמנית, "ראוס". ארן לא מבין למה הוא צריך להיות שם. הוא רוצה לעשות דברים עם ואן - אבל דברים שהוא אוהב. וכשפעם אחת היא רוצה את אותו הדבר - זה מתפוצץ. בדיוק אז לחצתי Pause, כשבראש שלי עוברות כל כך הרבה שיחות זהות שניהלתי, וחשבתי: זה כל כך מדויק.

סדרות טובות אומרות משהו על החיים שלנו, אבל לעתים נדירות הן מצליחות לנסח את האמירות שלהן באופן שמצליח להיות גם רגיש וגם חכם, כזה שמנצל את הכוח של האמנות לגעת בשכל דרך הלב. ובפרק הרביעי בעונתה השנייה, "אטלנטה" עשתה לי את זה. (ניב שטנדל)

12. The One Where Everybody Finds Out, חברים (1999)

עונה 5, פרק 14

כשנסחפים לתוכה, קל להתעלם מהעובדה שהדינמיקה הקבוצתית שמוצגת ב"חברים" די דפוקה (מספיק לראות את המעורבות של צמד האחים רוס ומוניקה בחיי המין אחד של השנייה כדי לעקם את האף בצדק). "ההוא שבו כולם מגלים" בוחן את הדינמיקה הזאת, מגזים את מוזרויותיה לכדי נקודת קיצון ביזארית ושוברת מצחוק, וחוגג אותה באותות ובמופתים. הפרק מתחיל ברגע שבו פיבי מגלה על הרומן של מוניקה וצ'נדלר, במה שהיא כנראה הסצנה המצחיקה בתולדות הסדרה, וממשיך במשחק משונה שפיבי ורייצ'ל משחקות מול מוניקה וצ'נדלר, כשהמטרה היא לשגע את השניים עד שייאלצו להודות שהם אכן מאוהבים בסתר. אף אחד מאיתנו, יש לקוות, לא היה מגיב ככה אילו היינו מגלים ששניים מהחברים שלנו שוכבים. אבל אנחנו לא פיבי, ולפעמים - חבל שכך.

הפרק הזה הוא פיבי בופה במיטבה, אחת הדמויות האהובות עלי בטלוויזיה בגילומה של ליסה קודרו המופלאה, שמגיעה בפרק הנ"ל לשיא סקסי, דבילי וקורע. זה מתחיל בפתיחה האיקונית, בה היא זועקת "צ'נדלר ומוניקה! צ'נדלר ומוניקה!" בעודה עטויה במעיל פרווה כתום ומגוחך בשעה שרייצ'ל מנסה להשקיט אותה, ונחתם בעימות המרהיב שלה מול צ'נדלר, בו היא מנסה לפתות אותו עד שהוא נשבר ומודה שהוא אוהב את מוניקה, לקול צהלות הקהל המוקלט. "חברים" היא איננה יצירת מופת אבל היא קלאסיקה בת-ימינו שמחזיקה מעמד חצי יובל, וזהו הפרק הגדול ביותר שלה. (זוהר אורבך)

13. ...Cats in the bag, שובר שורות (2008)

עונה 1, פרק 2

קשה לבודד פרק אחד מתנופת הפתיחה של "שובר שורות". שלושת הפרקים הראשונים שואבים אותנו פנימה, מבססים את המניעים, הסכנות והחרדות שילוו אותנו בהמשך וגם מצליחים לספר סיפור מושלם על טבילת האש הראשונה של וולטר בעולם הפשע. אחרי שבפרק הראשון חווינו את כל הלחצים והפיתויים שהביאו את המורה התמים למעבדת מת' ניידת באמצע המדבר (בתוכה שני עבריינים מחוסרי הכרה), הפרק השני עושה את המהלך האהוב עלי בסרטים וסדרות: עוצר ומתעכב על מה שלרוב מדלגים עליו בקפיצת זמן - הרגע שבו צריך לסדר את כל הבלגן.

שני אנשים שבקושי אפשר לתאר כפושעים חובבים צריכים להפוך ל"צוות ניקיון" של המאפיה, לשחד את נהג הגרר בחופן שטרות רטובים, למצוא מיכל פלסטיק מתאים להמסת גופות, לכלוא את הפושע שאיים להרוג אותם ולהחליט איך ואם להרוג גם אותו. הפרק מסתיים בתערובת של איברים פנימיים וחומצה שאכלה את האמבטיה בקומה העליונה וקורסת מהתקרה מול עיניהם של וולטר וג'סי, ללמדנו את חוק היסוד שהעניק לסדרה את כוחה: בעולם של "שובר שורות", לכל מעשה יש השלכה. (איתמר רונאל)

14. הכל דבש (2010)

עונה 2, פרק 1

השבעה של פולי. ציפי שביט מגיעה לשולחן בחצר, מכוסה במשקפי שמש, מפזרת נשיקות לכולם. ואז היא נעמדת, ממתינה בשקט מאחורי אישה אלמונית. האישה מבינה את הרמז, ומפנה לה את הכיסא. ציפי ממלמלת "תודה", ומתיישבת.

הרגע הזה, אני יכול לצפות בו בלופ. לא רק כי הוא נורא מצחיק. אלא בגלל שיש שם משהו, באוויר. אור לא מוסבר. לא בדיוק חם ולא בדיוק קר. כאילו לא משנה מה השעה, התחושה היא שבע בבוקר. וככה, בדיוק ככה, מרגיש האוויר כשאתה בשבעה.

חמש שנים עשיתי כל מה שצריך כדי לשכוח, עד ש"הכל דבש" באה והרסה לי הכל בשלוש מילים. "כולם מחפשים אותך". זה מה שאומרים ליעל (יעל פוליאקוב) ברגע שהיא מתעוררת, וזה מה שאומרים שוב ושוב לאנשים שיושבים שבעה, אלוהים יודע למה. למה מחפשים אותם.

לאורך 34 הדקות הבאות, פוליאקוב לא חוסכת מאיתנו אפילו פיקסל אחד מהחוויה הכי ביזארית בעולם. הבורקסים. האלכוהול. התפרצויות הצחוק. הרעש העמום של אנשים זרים שהשתלטו לך על הבית. חברים, זקנים, אקסים, תמהוניים שאף אחד לא יודע למה הם שם, וכמובן החשמלאי, לכודים יחד בשבע בבוקר נצחי.

לא מדרגים את "הכל דבש" בסדרות הכי טובות בכל הזמנים. לא מציינים לה עשור. אבל היא שם, בכל יצירה שבאה אחריה. במשפחה האוהבת והמקללת של "זגורי אימפריה". במשחק בין הדמיון והמציאות של "איש חשוב מאוד". ביחסי האב-בת הסימביוטיים של "אורי ואלה".

"הכל דבש" הקדימה את זמנה. בשקט-בשקט, היא שינתה את פני הטלוויזיה. אבל בשבילי, אי שם ב-2010, היא פשוט לא אפשרה להדחיק יותר, לפחות במשך 34 דקות. (אהרון גבע)

15. This Extraordinary Being, השומרים (2019)

עונה 1, פרק 6

בואו נדבר על זה ש"השומרים" הייתה קודם כל אירוע טלוויזיוני, אירוע שקורה רק פעם בחמש שנים כזה, נגיד העונה הראשונה של "בלש אמיתי". אירוע שבזמן הצפייה בו אתה יודע בביטחון מלא שאתה צופה בדבר הכי טוב שמשודר בטלוויזיה, כרגע, בשבוע הזה, בחודש הזה, בשנה הזאת, בתקופה הזאת. ואתה מאושר מזה, כאילו זכית בפרס. ועכשיו בואו נצלול לפרק הזה שממוקם בנקודת האמצע של הסדרה הזאת, והוא גם הלב שלה שדרכו אפשר לפענח את כל מה שראינו קודם, ואת כל מה שנראה אחר כך.

"This Extraordinary Being" עשה אותי מאושר. כשהכתוביות עלו, הייתי מאושר. כמו בסוף רכבת הרים, או בסוף קרב אגרופים שעובר דרך סמטה, לחנות מכולת, דרך שמשה לרחוב בוואן שוט. כזה מאושר. היא הציגה טוויסט גאוני על חומר המקור (אני חנון, די), כשגילתה שברדס הצדק, השומר הראשון, עטה עליו מסכה לא בגלל כל השטויות שתמיד האכילו אותנו בסיפורי סופר גיבורים, כמו הרצון להגן על הקרובים עליו או על האלטר אגו, אלא פשוט כי הוא היה אדם שחור באמריקה של שנות השלושים והארבעים. אתה צופה בזה ואתה תופס את הראש ואומר: "כן, כן, זאת טלוויזיה מעולה. כן, תנו לי עוד מהדבר הזה שגורם לי להרגיש חכם ותרבותי וחושב, אבל גם כיף לי תוך כדי". זה נפלא. כמה זמן לא התרגשנו מהאינטלקטואל של הטלוויזיה? לפחות חמש שנים. (דרור אלעל) 

16. The Body, באפי ציידת הערפדים (2001)

עונה 5, פרק 16

זה לא סוד של"באפי ציידת הערפדים" יש קונספט מופרך: נערה אחת בעלת כוחות על וחבריה הרגילים להפליא נלחמים בכוחות הרשע ובמקביל מנסים גם להיות סתם טינאייג'רים בתיכון. כדי לחתור תחת הקונספט הזה ולהפתיע את הצופים גם עמוק לתוך העונה החמישית, באפי נאלצה להתמודד עם אויב חדש ומסוכן יותר מכל ערפד או שד שאי פעם נתקלה בו: סרטן. וליתר דיוק, מוות פתאומי ומצמית בעקבות סרטן.

בסופה של הרפתקה די אווילית, באפי חוזרת הביתה ומגלה שאמה, שהתמודדה בחודשים הקודמים עם גידול שפיר בראשה, מתה. זהו, סתם, פשוט מתה. בלי הקללות או הנבואות העתיקות שליוו את הסדרה מיומה הראשון, ובלי כלי נשק מיוחד שיוכל להישלף ברגע האחרון ולגבור על כוחות הרשע. אין כוחות רשע, יש רק 42 דקות מורטות עצבים ונטולות מוזיקה, בה אחת הבחורות החזקות בעולם נשברת שוב ושוב בעודה לומדת שיעור קשוח ובלתי נמנע על אפסותו של האדם, ועל המסלול המתסכל שכולנו נדונו ללכת בו.

עם תסריט גדוש באירוניה (הדו"ח, הפנטזיה של באפי על הצלת אמה, דון צועקת ואיש לא שומע אותה מבעד לדלת זכוכית), בימוי סבלני והופעות פנומנליות של השחקנים הראשיים, "הגופה" מבשל את גיבוריו לאט-לאט במיצים של חוסר אונים, והם מנסים להמשיך ולאזן בין החיים הנורמליים שלהם למעורבות הפתאומית והלא הוגנת של המוות בחייהם. ובעיקר השקט הזה. כל כך הרבה שקט יש ב"הגופה", שהוא כמעט לא טלוויזיוני. אבל אי הנעימות הזו היא גם מעלתו המרכזית של אחד הפרקים הכי קשים לצפייה בתולדות טלוויזיית הנעורים, ואפילו לא קורה בו שום דבר אלים במיוחד. (עדן יואל)

17. פליבג (2019)

עונה 2, פרק 1

אם העונה הראשונה של "פליבג" איכשהו לא שכנעה אתכם להאמין להייפ, הפרק הראשון בעונה השנייה כבר יסדר את התקלה הזאת. על הדרך הוא גם יגרום לכם להאמין בזכות הקיום של האמצעי האמנותי שקווין ספייסי כמעט הרס לנצח: שבירת הקיר הרביעי. העונה נפתחת כשהגיבורה נטולת השם עומדת מול המראה בשירותים של מסעדה ומנגבת את הדם הנוזל מאפה. היא מושיטה מגבת למלצרית השרועה על הרצפה עם אותה פציעה, הכל נראה רע לתפארת. ואז היא מפנה מבט למצלמה ומודיעה בחיוך ממזרי: זה סיפור אהבה.

מכאן נפרשת תצוגת תכלית של כל מה שהופך את הסדרה לגאונית: ארוחה משפחתית מהגיהנום, בחסות האב המגמגם וארוסתו המפלצתית (זוכת האוסקר אוליביה קולמן בתפקיד הכי טוב שלה, נקודה סוף), האחות האנאלית ובעלה החלאה, והפסקות הסיגריה שמספקות גם לצופים קצת אוויר מהאינטנסיביות הקרינג'ית שבפנים - במיוחד כשדמותו הטריה של הכומר מצטרפת לשאכטה וקללה לוהטת. הכל מצחיק, הכל עצוב, הכל מחרמן. ואם המשפט הראשון בפרק קיפל בתוכו את העונה כולה, כך גם האחרון: "הכומר כזה חתיך". (יובל פגי)

18. Jurassic Bark, פיוצ'רמה (2002)

עונה 5, פרק 2

לקח המון שנים עד שהתרגלנו לזה שגם דמויות מצוירות יכולות לרגש לא פחות משחקנים בשר ודם, ולפעמים אפילו יותר. בשיאה, "פיוצ'רמה" הצליחה לשלב בין הומור מטופש ומתוחכם למחשבה מעמיקה ומעוררת הזדהות, בין בדיחות נזלת לצמרמורת הנעימה הזו במורד הבטן שמופיעה כשעל המסך מתרחש משהו שמתפקע מרוב רגש. בעידן פוסט "בוג'ק" זה כמעט מובן מאליו שזה אפשרי, אבל ב-2002 זה היה חסר תקדים, ואולי זו אחת הסיבות שהפרק "Jurassic Bark" תפס את כל מי שצפה בו לא מוכן. מי צופה בקומדיית מד"ב מאוירת עם קופסת טישו בהיכון?

אם ראיתם את הפרק שנודע בתור "הפרק העצוב אי פעם", כנראה שמספיק פריים אחד של כלב שעומד מחוץ לפיצריה כדי לגרום לכם לדמוע. האמת היא שהסיקוונס הזכור שבסופו של הפרק, שנערך לצלילי השיר הכל כך מתאים "I Will Wait For You", אורך בסך הכל פחות מדקה, אבל הוא באמת מצליח להרגיש כמו אלף קייצים. והוא עצוב, אבל גם מתוק להפליא, וגם מרגש וכואב ובעיקר לא מתבייש להישיר מבט לתוך העצבות הזו, מבלי לסיים עם איזה פאנץ' שיבטל אותה. כי עם כל הכבוד לכל הדמויות שמתו לי על המסך, זו שהכי הצליחה לגעת בי היה כלב אחד מצויר. (מתן שרון)

19. One Wedding And A Funeral, בוורלי הילס 90210 (1995)

עונה 6, פרק 10

היה שם הכל. דילן מתחתן, דילן מתאלמן, דילן בוכה עם שיר מושלם ברקע, דילן עוזב וריי פרואיט שוב מתעלל רגשית בדונה ולהיפך. "חתונה אחת, לוויה אחת", או בשמו העממי "הפרק שאשתו של דילן מתה", היה ללא ספק הפרק הטוב ביותר בתולדות "בוורלי הילס 90210". פרק שכל כולו דילן, בלי קפיצות לעלילות משנה משמימות של סטיב ודיוויד. אבל מעל הכל היה שם שיר אחד שעשה את כל העבודה.

הימים הם ימי טרום שאזאם ודילן נקרע בבכי מול שמלת הכלה של טוני מרשט, שזה עתה עלתה השמיימה בזמן שהוא חיפש חתול, וברקע - "And I like cream in my coffee, And I like to sleep late on Sunday And nobody knows me like my baby". 

6 שנים עברו עד הגילוי שמדובר ב-"Nobody Knows Me" של זמר קאנטרי בשם לייל לאבט (שגם היה נשוי לאחת, ג'וליה רוברטס). מבחינתי, זאת הסיבה היחידה שבשבילה המציאו את האינטרנט ואת קאזה. 25 שנה אחרי, והרגע בו טוני נופלת לידיו של דילן כשהיא מחוררת בכדורים, עדיין עושה צמרמורת גם לעיתונאי ציני בן 40. (רז גלבוע)

20. Somebody To Love, רוק 30 (2007)

עונה 2, פרק 6

לבחור רק פרק מושלם אחד מ"רוק 30" זו משימה בלתי אפשרית, כי זה מצריך לצמצם את כל הסדרה בערך לפרק אחד. אבל אם בכל זאת הייתי צריכה לבחור באחד, זה היה הפרק השישי בעונה השנייה - הפרק שבו ליז מסגירה את השכן המזרח-תיכוני שלה לרשויות בחשד שהוא טרוריסט.

טינה פיי, יוצרת הסדרה, לא מהססת לצחוק על אף אחד וזה כולל גם את עצמה. ליז מוצגת לעתים כפמיניסטית צדקנית ונודניקית, ובפרק הזה הבלוף שלה נחשף, מה שמראה שגם בתוך ליברלית-פמיניסטית-גל-שני שוכנת קארן גזענית ושמרנית שרק מחכה לפרוץ החוצה. הפאנץ' של הפרק, אגב, לא פחות מדהים - כשמתברר שהדברים שעוררו את חשדה של ליז, כמו המפות המסומנות בדירה של השכן, היו בסך הכול חלק מקלטת האודישן שלו ל"המירוץ למיליון". (קרן מינביץ')

21. פיקי בליינדרס (2016)

עונה 3, פרק 6

זו לא חכמה לבחור פרק סיום עונה כפרק אהוב כי מראש הוא מיועד לגדולות, אבל סיומה של העונה השלישית נחשב לציון דרך ענק בדרכה המפוקפקת של כנופיית "פיקי בליינדרז". תאוות הבצע, והכוח, של תומאס גרמה למשפחתו לנסות להשלים את העסקה שעשו עם אנשי אצולה רוסים שברחו ממולדתם, ובמקביל, לפתור את הבלגן שנוצר לו עם הארגון הסודי והאנטי קומוניסטי שבבריטניה.

אז בזמן שהוא מנסה לצאת מהבור הענק שחפר, אנחנו מקבלים טעימה מכל רזי דמותו של הפושע הנערץ - איש צבא שלא מפחד ללכלך את הידיים, אב חרד שיעשה הכל למען בנו ואיש עסקים חד כתער (זה שחבוי בכובע, כמובן).

חשוב להתעכב גם על הרגע המדהים ביותר של הפרק והעונה כולה: הנאום חוצב הלהבות של אלפי סולומונס, שבו הוא מטיף לטומי על "גבולות" והמוסר המעוות שמניע את ראש משפחת שלבי ועולם הפשע כולו. כן, כל זה בפרק סיום אחד מצוין במיוחד. (דור מאיר מועלם)

22. Hank’s Night in the Sun, המופע של לארי סנדרס (1994)

עונה 3, פרק 6

אפשר לשפוך הרבה מלל על החדשנות של "המופע של לארי סנדרס". גם מבחינת האופי הכמעט-מוקומנטרי שלה, גם מבחינת האופן בו שיחקה עם הגבול המשולש של מציאות, טלוויזיה ואחורי הקלעים עשור שלם לפני "תרגיע", גם מהרבה בחינות אחרות. אבל הגדולה האמיתית שלה מעולם לא הייתה שם, אלא בכך שהיא הייתה מסוגלת להעביר את הדמויות שלה בחצי שעה את מה שלוקח לטלוויזיה פחות כשרונית עונה שלמה, אם בכלל.

ב-"Hank’s Night in the Sun", לארי סנדרס (גארי שנדלינג) חולה ולאחר שכל האפשרויות האחרות מוצו, למפיק ארטי (ריפ טורן) לא נותרת ברירה אלא לתת את המושכות ללילה אחד לסיידקיק היהיר, הפתטי והמרגש שלו, האנק קינגסלי (ג'פרי טמבור במה שלנצח יהיה התפקיד הכי טוב בקריירה שלו). זה הכל. לוקח חצי פרק עד שארטי, תוך כדי היסוס רב וחרטה מראש על מה שיקרה, מסכים לתת להאנק את "הלילה שלו באור השמש" ועוד חצי פרק, רבע שעה על השעון, בו האנק עובר טרנספורמציה מושלמת: מגמגום אסיר תודה, לחרדה, לניצחון, להפיכה כהרף עין למפלצת אגו משתוללת ואז להתרסקות פנומנלית, כמובן. זה מהיר, זה אפקטיבי, זה צפוי מראש - אבל לא כמו שתסריט הוא צפוי אלא כמו שאנשים שאתה מכיר ממש טוב הם צפויים.

גארי שנדלינג אמר פעם על "לארי סנדרס" שזו "תוכנית על אנשים שרוצים לאהוב אחד את השני, אבל עסקי השעשועים מפריעים להם". זו הגדרה מושלמת. היא גם מייצגת היטב את העשור בו היא נעשתה - עשור בו אנשים כבר היו מספיק ציניים לגבי תעשיית הבידור, אבל היא עדיין נתפסה כעיסוק חשוב מספיק בשביל לאפשר לה להפריע ככה לחברות של לארי, האנק וארטי מבלי להוקיע אותם. זו תוכנית עם אפס מוסרנות ושום צורך בקתרזיס או צדק כלשהו בסוף העונה. וזה מה שמאפשר את הליבה החמה והאנושית מתחת לשכבה הקרירה והעוקצנית שלה. פרק מושלם בסדרה מושלמת. לא יהיו עוד כאלה. (עמית קלינג)

23. The Gang Turns Black, פילדלפיה זורחת (2017)

עונה 12, פרק 1

על פי סקר שמיפה דמוגרפית את הקהלים הטלוויזיוניים בארה"ב, "פילדלפיה זורחת" היא הסדרה עם הקהל המשכיל ביותר בפריים טיים האמריקאי. זה כנראה מה שמאפשר להם (במשך 15 שנה) לייצר קומדיה שנראית מהצד כמו גיבוב שטויות אבל עבור המעריצים – זו הסאטירה החברתית המתוחכמת והמצחיקה ביותר שקיימת כיום, שמאחוריה צוות של יוצרים ושחקנים עם לב זהב שעומד בניגוד מוחלט לאישיות הרקובה של הדמויות שלהם.

הפרק הראשון בעונה ה-12, שגם זכה לרייטינג הגבוה ביותר בתולדות הסדרה, הוא תמצית כל הדברים שהופכים את "פילדלפיה זורחת" ליצירת מופת. הוא צולל בלי שום פחד או היסוס היישר לתוך סוגיית Black Lives Matter ויוצא עם מסר חד ומטלטל על גזענות מערכתית. ואם זה לא מספיק, הוא גם מחזמר! (מיכל ישראלי)

24. סוף עונת התפוזים (1998)

עונה 1, פרק 12

אני הגעתי לסוף, כשהכל כבר נגמר. ככה הרגשתי בשנת 98 בגיל 14, נערה מתולתלת עם קוקו נמוך, אולסטאר שחורות וחולצה של פינק פלויד. נראיתי כמו נער מתבגר קלאסי.

מבחינתי הפרק הזה, שמתחקה אחר הרוק הישראלי מסוף שנות השמונים ועד לדעיכתו הבלתי נמנעת, הוא סיפור שיש בו הכל: הגיבור שלנו, הרוק הישראלי, ניסה לעשות את דרכו אל המיינסטרים והייתה תקופה קצרה שזה הרגיש כאילו זה באמת קורה - היו פה מועדונים, הופעות, קליפים, תכניות מוזיקה, מה לא. אבל כמו בכל סיפור, קיים פה גם כוח מרושע שכל רצונו הוא להרוס את המסע של הגיבור אל עבר מטרתו, וכאן יש לנו שלוש מכות אנושות לגיבור שלנו: פיגועים, אסון ערד והגרוע מכל: רצח רבין. שלוש היריות האלה פגעו אנושות בדיסטורשן של הניינטיז.

כל הדמויות של הדוקו-מוזיקה-מועדון ארוחת הבוקר הזה, נוכחות בפרק: הליצנים - מאור כהן יושב על דן תורן, המתוחכמים - שי להב ויזהר אשדות, היצור המסתורי - ערן צור, מלך הכיתה העניו - ברי סחרוף והמשוגע התורן - פורטיס. מה אין שם? בנות. אבל בגיל 14, לא הרגשתי בכלל בת, מי רצה להיות בת בכלל? הבנות נכלאו כולן בגטו הנשי של פרק 8 שנקרא 'אל תקרא לי מותק' והוקדש כולו ל"רוק הנשי", ככה, בלי קשר לתקופה או לסגנון.

פרק 12 עושה את מה שלא עשו הפרקים שבאו לפניו: הוא עוסק בשאלה האם זה הסוף של ההתחלה או ההתחלה של הסוף. ולמי שרוצה לראות איך נראו שנות התשעים המוקדמות בסדרה ששודרה בשנת 98' (זאת אומרת עוד באותו עשור, ללא מרווח גדול מדי של זמן), כמו תמונה בתוך תמונה - זאת דוגמה מושלמת מתוך פרק מושלם. (מיקי טריאסט)

25. Degustation, קבלו אותי (2016)

עונה 4, פרק 4

הפרק הטוב ביותר של "Please Like Me" הגיע ממש לקראת סוף הסדרה. לאורך ארבע עונותיה, “Please Like Me” הציגה כמה וכמה פרקים קונספטואליים מופתיים והבחירה הייתה לא פשוטה, אבל אחד מהם בכל זאת עולה ברמתו על השאר – הפרק שבו ג'וש מזמין את הוריו הגרושים לארוחה במסעדת שף יוקרתית על חשבונו.

הכל פה עשוי בשלמות: מהדיאלוגים, שהם בית ספר לתסריטאות בפני עצמם, דרך הצילום ומתן הדגש לאסתטיקה של אוכל (שנעשה בקפידה ובהבנה לאורך כל הסדרה), ועד המבנה הגאוני. הארוחה שאוכלים ג'וש והוריו היא ארוחה מובנית של חמש עשרה מנות; כצופים אנחנו נחשפים להגשה של כל אחת מהמנות לשולחן, ובהתאם לנושאי השיחה המתחלפים.

במהלך הארוחה המשפחה מדסקסת נושאים מהותיים; שנותיו של ג'וש כנער צעיר בארון, אפליקציות להיכרויות, הרגעים היפים בנישואי ההורים והסיבות לגירושים. רגעי השיא הרגשיים שזורים בעדינות בפרק, בלי רעש וצלצולים או מאמץ נואש לרגש את הקהל. מה שמיוחד בפרק זה היותו ההתגלמות המושלמת של נזילות שיחתית; היכולת הכל-כך טבעית של משפחה לדלג בין נושא טעון לנושא קליל, ושזה יהיה נון-אישיו. בין השיחות הקשות המשפחה מנהלת גם שיחות טיפשיות ו"חסרות משמעות" על הנסיבות הנוכחיות; השירותים המפוארים במסעדה, טעמי היינות, והקראש של ג'וש על המלצר. 

סדרה טיפוסית הייתה משמיטה את החלקים האלה - אבל לא "Please Like Me". ג'וש תומס התנסה בנוסחה אחרת והבין שדווקא הדיאלוגים השטותיים הם שמחזיקים את הDNA של הדמויות. במקרה של הפרק הזה, לא מדובר רק באפיון דמויות פנומנלי מעשה ידי תומס, אלא בתזקיק של חיי המשפחה. (שרון גולן מאירי)