מצאנו את ביפ

שי שטרן עבר דרך ארוכה עד שהתגלגל למיינסטרים שהוא נמצא בו היום, אבל הקונספט הטלוויזיוני שלו נשאר אותו דבר לכל אורך הדרך - וזה לא פחות ממדהים. להסתובב ברחוב, לפגוש אנונימיים מכל מיני סוגים וקטגוריות, הזויים יותר ופחות, קצת להטריל, קצת לדבר ברצינות על המצב במדינה. מה צריך יותר מזה?

הגלגול הראשון שלו בפרונט (לפני כן היה המפיק של "חלומות בהקיציס") היה, כאמור, ב"אל תשאל", שהייתה שונה מכל תוכניות הראיונות המעייפות שהיו באותה העת (וגם היום). הקסם הכי גדול של התוכנית הייתה העובדה שהייתה יחסית ספונטנית, המרואיינים תואמו מראש אבל הטקסטים לא בהכרח. שטרן ידע להפוך סיטואציה עם פוטנציאל משעשע להזייה מצחיקה בטירוף, וכמעט אף פעם לא נתפס לא מוכן לתשובה, מוזרה ככל שתהיה, של מרואיין.

שטרן יצא לפגוש, בדרך כלל בליווי מפיקת התוכנית אמירה בוזגלו, טיפוסי שוליים או סתם אנשים ביזאריים מכל רחבי הארץ וכן, זה מצחיק ומוזר בדיוק כמו שזה נשמע: חיננית הרכלנית, גזירולוג (מה), יו"ר העמותה לנחמדות, קוסמטיקאי שעושה שעווה לכדורגלן טוטו תמוז, מרילין מונרו הישראלית ועוד חומר אנושי מושלם בדיוק מהסוג הזה. לצד כל אלו, בכל פרק מתארחים גם שלל סלבס, החל בזמרים ושחקנים ועד לעסקנים ומכובדים ביותר, איתם הוא יושב לשיחה פתוחה (לפעמים יותר מדי) באחד על אחד, משתף אותם במפגשיו המופרכים ושואל גם אותם שאלות לא צפויות.

למעשה, עד היום "אל תשאל" היא דוגמה מופלאה למיקסום מדויק של הפקה קומית: קונספט פשוט ולא עתיר תקציב במיוחד, שבזכות כתיבה ותכנון חריפים מצליח להצחיק ולהיות חד במקסימום הרבה יותר מרוב התכנים הקומיים שאנחנו מכירים.

ממש לא תכננו לכתוב על צביקה פיק בלשון עבר, אבל אם כבר נכפתה עלינו הנצחה, אין מרהיבה מזו. בעידן האוברדוז של תוכניות דוקו ריאליטי, אין מענג יותר מלחזור אחורה לתקופה שכל הז'אנר, כולל מושא הדוקו, היו תמימים ונאיבים יותר. אנחנו כצופים לא ידענו לאן אנחנו נכנסים כשהתחלנו לצפות בזה, ומהסצנה הראשונה נראה שגם פיק עצמו לא הבין לאן הוא נכנס, אבל בדיעבד, זה היה כל היופי בחלוציות של הסדרה וגם 17 שנים אחרי (אמאלה), היא עדיין גילטי פלז'ר מפואר.

המאסטרו עלתה לאוויר כשצביקה היה בפיק (סליחה נו) מבחינת הקריירה שלו, תקופה מוצלחת שבה הוא החל לזכות לכבוד הראוי לו בתור כוכב ויוצר. אנחנו לא תמימים, ברור שלא הכל היה אותנטי, אבל לנו כצופים זה הרגיש שכן. כך יצאה תוכנית שהיא זיכרון מתוק של הפרסונה הפיקית של אמצע שנות ה-2000: מצד אחד פנומן, אקסצנטרי, דיוואי וגדול מהחיים, עם רקורד מרשים. ממול, ובאותה נשימה, איש קורע מצחוק שפשוט נכנס לכל הלבבות בקלות.

ההתנגשות של הפרסונה העצומה עם החיים עצמם והמציאות העגומה והלפעמים טיפשית ומייאשת, יצרה שלל רגעים קטנים ובו זמנית אייקונים. איפה עוד יכולנו לחזות בשירה מנור, בת זוגו של פיק, מסבירה לעוזרת הבית מה זה פתיתים ואיך להכין אותם?

בדיעבד, אנחנו יודעים כמה פיק לא היה מרוצה מהתוצאה ולא התגאה, בלשון המעטה, בפרק בזה בחייו, אבל צוות התוכנית והקרובים אליו העידו לא פעם: זה אותו צביקה, מול המצלמות ובלי המצלמות. בינג' שאפשר לשאוב ביום, לזכרו וכמובן גם בלי קשר.

אם יש מכנה משותף ללא מעט תוכניות בביפ, הרי שהוא בהייה במסך במבט של "איך לעזאזל אישרו את הדבר הזה לשידור". טופי והגורילה הייתה חוד החנית של הקטגוריה הזו, ולראייה גם הסערה (העולמית!) שהיא עוררה לאחר שידורה.

הקונספט הוא קלאסי ביפ: פארודיה קיצונית על תוכניות ילדים, אותה מנחים טופי, בחורה בביקיני מתחלף שמסורה לתפקיד ברצינות תהומית (שחר רוזנצוויג) ולצידה בובה בשם שוקי, גורילה חתרנית, חצופה ואנרכיסטית (ארי פפר, רד אורבך בשבילכם). לשניים חובר לעיתים גם גיורא, בובה פרנואידית המזהירה מפני סכנות.

ועל מה מדברים? תכנים קלאסיים לילדים: מוות, אנטישמיות, איברי מין, מילת נשים, או, רחמנא ליצלן, פמיניזם (קליל). בכל פרק מובאים הסברים, אנימציות, קטעי מעבר וכמובן אירוח של מכובדים חשובים מאד כדי לדבר על הנושאים האלו. מדגם מייצג: הח"כ לשעבר דב חנין, עליו מנסה שוקי לעשות מוב לקראת נשיקה לוהטת, או המשורר רוני סומק, שלאחר קריאת אחד משיריו, שוקי גוער בו שהוא סוטה ו"רק רוצה שבחורה תשפריץ עליו". כבר אמרתי, קליל.

אתם רק יכולים לנחש (או זוכרים) כמה תלונות גררה התוכנית, אבל נראה ששום דבר מזה לא הכין אותנו לסערה המטורפת שהתרחשה שלוש שנים לאחר שידור התוכנית, שיצר דיוויד דיוק, אמריקאי לאומן גזען במקרה הטוב ואנטישמי ניאו נאצי ומכחיש שואה במקרה הקצת פחות טוב, שהפיץ ברבים סצנה שבה שוקי נצלב בידי טופי ועורר עוד יותר את זעמו של הימין הנוצרי רדיקלי בארצות הברית כלפי ישראל והיהדות. מי אמר שאנחנו לא על המפה?

ביחס לערוץ הומור נישתי, ביפ הביא לעולם את אחת מסדרות הפולחן הגדולות שהיו כאן, סאטירה מופתית שגם זכתה בתואר הסדרה הקומית הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה בשנת 2004 ולא מפסיקה ללוות אותנו מאז. רק השבוע דמויות הסדרה כיכבו בשלט עצום ביציע אוהדי מכבי חיפה בליגת האלופות כהומאז' לשם הסדרה. עצם האירוע וההתרגשות שהוא עורר הם עוד ביטוי לעל זמניות של היצירה המופלאה הזו.

לא יהיה מוגזם לומר שמ.ק היא סאות' פארק הישראלית. היא בוטה, חצופה, עם לא מעט דמיון ויזואלי ותוכני שניתן לזהות די בקלות. למרות זאת, זה הסתיים בעונה בודדת ובלתי נשכחת של 10 פרקים בלבד ובעיקר כמעט 2 עשורים של תחינות בלתי פוסקות לקאמבק. דרך האפסנאים שולמן וחנוכה, רס"ב שוקרון ושאר הדמויות הבלתי נשכחות ששירתו ב"מחנה קבע 22", בסיס האטום הלא כל כך שמור בחור בדרום הארץ, הצליחו יוצרי הסדרה להתמודד די בהצלחה ולשחוט כל פרה קדושה שהייתה על סדר היום של אותן שנים, ללא כל זיהוי פוליטי.

כל פרקי הסדרה, בלי יוצא מן הכלל, עסקו בנושאים הכי נפיצים בישראל עד היום: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חללי צה"ל, השואה, גזענות כלפי אתיופים, לעג על נכים, ערבים וחרדים, האתוס הצבאי המוגזם ועוד, עם שלל רפרנסים לתרבות הפופולארית. ההשפעות של הסדרה רבות, אבל בעיקר בלתי אפשרי עד היום לבטא את המילה "כלא" שלא במבטא חנוכי-שולמני. געגועים.

פרויקט ביפ שודרה ב-2007 והייתה, או הייתה אמורה להיות לפחות, סוג של תוכנית המשך ל"האקדמיה לצחוק". האם לתוכנית שבעצמה נכשלה היה נחוץ לייצר תוכנית המשך? אין לדעת, אבל שאפו לביפ על האומץ.

מטרת העל הייתה למצוא או להמציא את נבחרת הקומיקאים הבאה של ישראל. מאות אנשים ניגשו לאודישנים, מתוכם נבחרו 25 שחקנים צעירים ולא מוכרים, שחוברו לצוותים של שלישיות וצמדים וגם הופיעו איתם מדי פרק במערכונים מול קהל חי, סטייל דומינו גרוס רק עם ניקוד (מהלך מתבקש, שכן המנטור של המתמודדים היה עמירם גרוס). את התוכנית הנחה ליאון רוזנברג ואם תבחרו בבינג' של התוכנית הנ"ל, תמצאו בפאנל השופטים הנכבד את אורי גוטליב, רשף לוי וריקי בליך. 

אם נחזור אחורה לרשימת המשתתפים בתוכנית נגלה שלמרבה הצער, חוץ משמות מצחיקים (האחים טרוס, שלישיית חממל"ו, שלישיית ביצ'קלטה, גרופר ודורון) לא נותר דבר. מעט מאוד מהם השתלבו בשנים שלאחר מכן בעולם הסטנדאפ. למעשה, אחד בולט במיוחד, תומר פישמן, אך בשנים שלאחר מכן כיכב גם יונתן גרופר ("גרופר ודורון").

והפרס הגדול? תשעת הזוכים בגמר קיבלו תוכנית משלהם ואכן לאחר שנה עלתה "אין מה לראות", תוכנית מערכונים מנקודת מבטו של צופה בטלוויזיה ש, ובכן, אין לו מה לראות. זכורה ממנו במיוחד תמונת השטרות והמטבעות המיותמים בפינת "מה הכסף שלנו עשה היום".