חג השבועות על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר; חג החמישים על שם חמישים הימים שבספירה; חג הקציר שבו מציינים את סיום קציר השעורה ותחילת קציר החיטה; חג הביכורים שבו היו מביאים את הפירות הראשונים כמנחה לבית המקדש; חג מתן תורה שבו התגלה ה' לבני ישראל בהר סיני; הקהל משום שמשה צווה להקהיל את העם יחד באותו יום; ועצרת – סיום ונעילה, סוף התקופה שבין פסח לשבועות.
ביהדות צפון אפריקה נהגו לשפוך מים זה על זה בשבועות. לאורך השנים המנהג הפך נפוץ בצורות שונות, וכך גם הסיבות: יש הטוענים שהתורה משולה למים, משום ששניהם מהווים מקור חיים; יש המייחסים זאת לזכר הטל שירד על בני ישראל במעמד הר סיני; ויש האומרים שהמים נועדו לעורר את מי שעסקו בתיקון ליל שבועות במשך כל הלילה. כך או כך – הילדים במלחמות המים מרוצים.
לפי גרסה אחת, סיפור המגילה מתרחש בתקופת קציר החיטים. אפשרות אחרת היא שהקריאה קשורה בדוד המלך, מצאצאיה של רות, שנפטר (ולפי אחת הטענות גם נולד) בשבועות. טענה נוספת היא שהמטרה היא להראות את ערכה האוניברסלי של התורה שניתנה לישראל דרך סיפורה של רות – הגיורת שנכנסה לתוך המסורת היהודית.
ייתכן שהמקור למנהג בפסוק "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵך" משיר השירים (כמשל לתורה). סיבה אפשרית אחרת נעוצה בקבלת התורה: כשבני ישראל קיבלו אותה הם נחשפו לראשונה להלכות שחיטה ודיני אכילת בשר שדרשו הכנות מרובות. מכיוון שלא היו ערוכים לכך, אכלו מאכלי חלב – וכך נשתמרה המסורת.
החיטה היא הגידול השני הכי נפוץ בעולם (יותר מאורז, פחות מתירס); בימי הביניים היא שימשה לריפוי מחלות עור ולטיפוח עור הפנים; רוב החיטה הנאכלת בישראל מיובאת מהודו, מסין ומארה"ב. רק 9% מהחיטה מיוצרת בארץ, רובה בנגב; על מטבע האגורה הראשון של מדינת ישראל הוטבעו שלושה שיבולי חיטה.
