סטודנטים ששווה להכיר

לפני כשנתיים הקימה את קבוצת הריצה "רצים ביחד" בשוהם, שמיועדת לנוער ובוגרים עם מגבלה שכלית התפתחותית ועל הרצף האוטיסטי. "הייתי חניכה במכינה קדם צבאית מעיין ברוך ואחר כך מדריכה במכינה בכפר הנשיא", מספרת קליין. "בצבא הייתי מדריכת כושר קרבי, כך שהיה לי ניסיון בהדרכות וספציפית גם בהדרכות בעולם הספורט. כשחזרתי לגור ביישוב שלי אחרי הצבא, פנו אליי להעביר אימון ספורט לחבר'ה עם צרכים מיוחדים, במועדונית יחד, ששייכת לעמותת שק"ל (שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלויות). יש לי דוד, אח של אבא, שהוא בעל פיגור, אז לא נרתעתי מזה, אבל מעולם לא התנדבתי או הדרכתי עם בעלי מוגבלויות לפני כן". כשהגיעה לשיעור הראשון גילתה שמדובר במשימה לא פשוטה. "מדובר בחבר'ה, בני 16-29, עם אוטיזם על רחבי הספקטרום, שיש להם בעיות של ידיים ותנועתיות. ראיתי ששיעור ספורט זה משהו שפחות עובד, כי כל אחד מהם צריך בן אדם שילווה אותו, והייתי לבד. התחלתי לחשוב עם האחראיות על המועדונית מה אפשר לעשות". הם החליטו להקים קבוצה ריצה ולגייס מתנדבים. קליין הפיצה את הבקשה בכל קבוצות הריצה בפייסבוק ובין חבריה וזכתה להיענות. הקבוצה שהוקמה נפגשת כבר שנתיים בכל יום חמישי, ויוצאת לריצה במסלול קבוע בטיילת של שוהם. "יש לנו בין 10-15 חניכים בכל פעם, ולפעמים מצטרפים אלינו ילדים מהמועדונית ליד בגילי בית ספר יסודי עם המתנדבים שלהם", מספרת קליין. "בתחילת הדרך הם היו מתעייפים כבר אחרי 100 או 200 מטר או פשוט נעצרים בדרך. היום יש חבר'ה שלא יכולים לרוץ, אז הם הולכים 3 קילומטר, יש כאלה שרצים כבר 4-5 קילומטר, ויש בחור שמתאמן גם אצלנו וגם בעמותת איתן (אימוני כושר בהתאמה אישית לאנשים עם צרכים מיוחדים) ורץ חצי מרתון". במהלך הריצה, הרבה אנשים משוהם שנתקלים ברצים פשוט מצטרפים אליהם. "אנחנו משתתפים גם במרוצים הקהילתיים של היישוב, וככה אנחנו גדלים", אומרת קליין. "בשנה הראשונה לא היו לנו המון מתנדבים, והיום יש לנו כבר כמעט 2 מתנדבים על כל חניך".

טגה נולד באתיופיה ועלה לארץ בשנת 1991 עם משפחתו. היה כדורגלן במכבי נתניה, שיחק גם בהפועל אשקלון והפועל עכו, ופרש ממשחק לפני כשלוש שנים. היום הוא חבר מועצת עיריית נתניה, מטעמה של סיעת ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר. טגה החליט ללמוד משפטים בשנה האחרונה שלו כשחקן מתוך רצון "להתמקד בנושא החברתי ולעזור בעיקר לחבר'ה מהקהילה האתיופית". במהלך לימודיו באקדמית נתניה היה ממקימי "קליניקה קהילה", שמספקת סיוע משפטי לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם סיוע כזה, בשיתוף פעולה עם עיריית נתניה. "אני משתמש כאן בשני הכובעים שלי – כסטודנט למשפטים וכחבר מועצת העירייה", מספר טגה. "בשנה האחרונה הגענו לתוצאות, אחרי גל הקורונה שאנשים נכנסו לברוך כלכלי". טגה עלה לכותרות בתקשורת הארצית, כאשר עלה למשחק של מכבי נתניה ביולי 2016 עם חולצה שמביעה תמיכה בשחרור אברה מנגיסטו ויוסף סלמסה, בן העדה האתיופית שמשפחתו טענה כי מת כתוצאה ממכות שספג במעצר. הוא נקנס על ידי התאחדות הכדורגל ב-750 שקלים, ואת הסכום שילם במטבעות של 10 אגורות. "המטרה לא הייתה להעניש את אנשי ההתאחדות, אלא למשוך אנשי תקשורת שיסקרו את העניין וזה הצליח בענק", מספר טגה. "אני מאמין שלספורט יש יכולת ענקית להשפיע, אבל ספורטאים בארץ לא מדברים. בעולם, לעומת זאת, אפשר לראות ספורטאים שנרתמו בשנים האחרונות למחאת האפרו אמריקאים". בתור פעיל במחאת העדה האתיופית, כשהוא נשאל האם היא הביאה לשינוי, הוא עונה: "הגזענות רק הולכת ומחמירה לצערי. יש גזענות ממסדית, המדינה הודתה בעבר שיש שיטור יתר כלפי הקהילה וגם במערכת החינוך מודים שיש גזענות במכללות ובאוניברסיטאות". אחרי התואר הוא מתכנן לחפש התמחות כעורך דין בנתניה, אבל החלום שלו הוא להיות שר הספורט. "לא מתייחסים אל הספורט בישראל כאל משהו מספיק חשוב". הוא עצמו קיבל הצעה ממפלגה לקראת הבחירות האחרונות, אבל סירב כי היה במהלך התואר: "בעתיד האופציות פתוחות".

שטראוסמן הכירה את בעלה, דן, במהלך התואר. הם הכירו בשנה הראשונה והתחתנו בשנה הרביעית. "בסמסטר הראשון היה לנו פרויקט בקורס מבוא להנדסת חשמל, שובצנו באותה קבוצה, וככה הכרנו", היא אומרת. בחודש ספטמבר נולדה בתם הראשונה, נגה. שטראוסמן נולדה בצרפת, עלתה בגיל שבע עם משפחתה לארץ והתגוררה בנתניה. בבית הספר היא מספרת שתמיד אהבה מתמטיקה ופיזיקה, וחיפשה ללמוד מקצוע שקשור לנושאים האלו, וכך הגיעה להנדסת חשמל. "לא היינו הרבה בנות, בערך 50 מתוך כ-300 בכל המחזור", היא אומרת. את פרויקט הסיום שלה בתואר עשתה ביחד עם בעלה וסטודנטים נוספים, במסגרתו הם פיתחו מערכת הנחייה חכמה להנחתת מטוסים שמנועיהם הושבתו. "אנחנו היינו אחראים על האינטגרציה של המערכת, שמטרתה למנוע תאונות של מטוסים קלים. אם נגמר למשל הדלק במטוס, המערכת שלנו יודעת איך להכווין את הטייס, איפה לנחות ואיך, לפי חישובים של מצב הרוח ובעזרת חיישנים שהתקנו על המטוס", אומרת שטראוסמן. "אחר כך עשינו ניסויים על מטוס קל כדי לבדוק שהמערכת עובדת. כל הפרויקט הזה לקח שנה שלמה, הניסויים התבצעו ביחד עם המנחה שלנו, דניאל סגל, וגם הדיקן היה מעורב". בסיום הפרויקט כל המידע הועבר למשרד הביטחון, שם מתכננים, לדבריה, להשתמש במערכת עבור כלי טייס בלתי מאוישים. שטראוסמן ובעלה ממשיכים לא להיפרד במסלול המקצועי והם עובדים ביחד באינטל כיום. "אנחנו לא באותו צוות, אבל זה נחמד שאפשר לאכול צהרים ביחד. עכשיו בגלל הקורונה אנחנו עובדים מהבית. זה כיף שכל אחד מבין במה השני עובד", היא צוחקת. היא מתכננת בעתיד לחזור ללימודים לתואר שני ולהמשיך במחקר. "מעניין לי בעבודה, אבל חסרים לי הלימודים והמחקר", היא אומרת.

נולד בארה"ב למשפחה חרדית, האח השביעי מתוך 11 אחים. משפחתו עלתה לארץ כשהיה בן שנה והתיישבה בנתניה. הוא גדל בפנימיות, אבל מגיל 14 הפך למעשה לילד רחוב. "הסתובבתי ברחובות של ירושלים, גרתי בזולות של בני נוער שנפלטו ממסגרות". החיים ברחוב זימנו לו "דברים פחות טובים", והוא מצא את עצמו מסתבך עם תיקים פליליים. "קיבלתי פטור משירות בצה"ל בגיל 17, עשו לי איחוד תיקים וקיבלתי עבודות שירות", הוא אומר. "למזלי, בזמן עבודות השירות, מצא אותי מתנדב שצירף אותי לתוכנית 'אחריי'. עברתי שם תהליך של שנה וחצי, הכנה לגיוס". הוא התגייס בגיל 19 וחצי לסיירת גבעתי, שם היה לוחם ומפקד. במהלך שירותו נלחם במבצע צוק איתן וגם נפצע במהלכו. "איבדתי חברים. הדר גולדין ז"ל היה חבר שלי מהסיירת", הוא אומר. במהלך שירותו הצבאי היה מוגדר כחייל בודד, וגר בדירה עם עוד חיילים בודדים. כשהשתחרר, הלך ללמוד במכינה שמשלימה 12 שנות לימוד. במקביל, החל להפעיל מערך מתנדבים למען חיילים בודדים. הכול התחיל מפוסט שכתב בשנת 2014 בפייסבוק ובו הציע למסור ציוד שלא היה צריך. הפוסט הפך לוויראלי, ובעקבות זאת הוא פתח את קבוצת הפייסבוק, שהיום מונה כ-50 אלף איש, 'אנשים טובים למען חיילים בודדים'. "כל חייל בודד שצריך מיטה או ארון, לפני או אחרי שירות, מקבל. יש לנו דירות שאנחנו שוכרים ברחבי הארץ עבור חיילים עם אב בית לכל דירה, ואנחנו מלווים אותם בטיפול רגשי", הוא אומר. אביטל כיום עובד בעמותת "רוח נכונה", שעוזרת לאוכלוסיות מוחלשות, נוער בסיכון ולחיילים בודדים. "במהלך הסגר הראשון חילקנו 2,500 חבילות מזון בכל הארץ", הוא אומר. "בראש השנה היה לנו עוד סבב של מאות חבילות. אנחנו גם מחלקים תיקים לקראת שירות משמעותי בצבא". אביטל היום נשוי ואבא לילדה בשם טוהר, בת תשעה חודשים. עם הוריו ואחיו הוא לא נמצא בקשר. החלום שלו הוא להגיע לתפקיד במשרד החינוך במחלקה לחינוך בלתי פורמלי.

בשנתיים האחרונות החברה הכי טובה של שוורץ לא הייתה בדיוק הסטודנטית הטיפוסית, אלא אישה בת 83, ששמה אורה תמרי. שוורץ התגוררה במשך שנה בדירתה במטולה במסגרת פרויקט שנקרא "כאן גרים", שבו סטודנטים עוברים לגור עם קשישים בתמורה למלגה ושכר דירה סמלי בסך 300 שקל לחודש. על הפרויקט שמעה במקרה ברדיו בסיום השנה הראשונה שלה ללימודים. "התלהבתי, והלכתי לראיון בתל אביב. הרכזת אמרה לי כבר בסיום שהתקבלתי, אבל שאין לה זקנות במטולה. היא הפנתה אותי למועדון גיל הזהב שם, ואמרה לי לספר למנהלת על הפרויקט", אומרת שוורץ. שוורץ עשתה זאת, וקיבלה המלצה חמה על תמרי. "הגעתי אליה הביתה לפגישת היכרות, והתאהבתי בה מהשנייה הראשונה", היא מספרת. "יש לה אישיות מדהימה וכובשת. היא הכי פעילה ואנרגטית. היא סיפרה לי את סיפור החיים המורכב שלה, היא ילידת הארץ וגדלה בדגניה. היה לה בן אחד שנפטר לפני 3 שנים ולא היו לו ילדים, כך שאין לה נכדים. יש לה אחות שגרה בבאר שבע, אבל בגלל המרחק, הן לא נוסעות אחת לשנייה, רק מדברות בטלפון". אחרי שנה שבה התגוררה בביתה של תמרי, שוורץ עברה לגור בבית שנמצא במרחק הליכה ממנה, והמשיכה לבקר אותה מדי יום. מלבד פערי הגילים, פער נוסף הוא ששוורץ דתייה ואילו תמרי חילונית. "מבחינת כשרות, היה לי ארון עם כלים שלי ומדף שלי במקרר", היא מסבירה כיצד הסתדרו. "בגלל שאני אוהבת לבשל ואורה פחות, הייתי מבשלת בכלים הכשרים, והיינו אוכלות ביחד – כל אחת בכלים שלה". בקרוב שוורץ תעבור לגור בקיבוץ עין הנציב, שם תשמש כרכזת נוער של כיתות ז'-יב. "אין יום שאני לא מדברת עם אורה", היא אומרת. "היא החיים שלי בשנתיים האחרונות. אני מסיעה אותה לכל הרופאים שהיא צריכה, ומזכירה לה איזה תורים יש לה. עצוב לי לעזוב את מטולה, כי אורה מאוד חשובה ויקרה לי, אבל ברור לי שהקשר ימשיך הלאה".

פרנצ'סקו לומד במסלול ייחודי בארץ, אשר מתמקד באוכלוסיות שנחשבות למיעוט, כמו המגזר הערבי, העולים מאתיופיה ומרוסיה, המגזר החרדי והקהילה הלהט"בית. פרנצ'סקו, שגדל בחיפה וכיום מתגורר בקריית מלאכי, הוא אחד שיודע מה זה להיות מיעוט. הוא עצמו רשום במשרד הפנים כערבי-נוצרי ושפת האם שלו היא ערבית, אולם למעשה משפחתו היא קתרית – יהודים שהאמינו בישוע כמשיח. "בני המשפחה שלי עד 1850 חיו באיטליה, והוגדרו כיהודים אשכנזים. אבא של סבא שלי ברח ללבנון ושם נרשם כנוצרי קתולי", מספר פרנצ'סקו. "ב-1885 הוא עבר לחיפה לעבור בנמל. גדלנו עם המגזר הערבי, אבל בתוך הבית אנחנו מדברים הרבה על הזהות הקתרית, והתחלתי לכתוב ספר על ההיסטוריה של המשפחה". התזה של פרנצ'סקו מתמקדת גם היא בנושא ייחודי - נטייה אובדנית בקרב להט"ב מהמגזר הערבי, וזהו מחקר ראשון בישראל בנושא. "לפני התואר השני, התנדבתי בעלם, מרכז לנוער בסיכון, בחיפה. היו שם כ-120 נערים ונערות, רובם מהמגזר הערבי והקהילה הלה"טבית", אומר פרנצ'סקו. "אין הרבה מענה לקהילה הלהט"בית במגזר הערבי. הרבה מהנערים והנערות נזרקים מהבתים שלהם, מקבלים איומי רצח, מתחילים לעבוד בזנות ומשתמשים בסמים. חלק מנסים וגם מצליחים להתאבד". בתזה חוקר פרנצ'סקו פגיעה עצמית בקרב להט"בים במגזר הערבי שחיים בארץ – "מיעוט בתוך מיעוט". "חשוב לי להבין את החוויה האישית של אותם נערים להט"בים ואיך הם ניסו לפגוע בעצמם. פגיעה זה לא רק לחתוך ורידים, יש גם דרכים נוספות", הוא אומר. "המטרה שלי היא להרחיב את הידע ולהגביר את רמת המודעות. הדבר שהכי עולה מהראיונות, למשל, הוא שבכלל לא מדברים על להט"בים בבתי הספר הערביים, משתיקים את הנושא". החלום של פרנצ'סקו הוא להקים פנימייה שתהיה פתוחה 24/7 לנערים בסיכון, במיוחד לנערים מהמגזר הערבי. את זה הוא מתכנן לעשות יחד עם חברה שלו מבית היסודי, מרי, שהתנדבה בעקבותיו בעלם. "השאיפה היא להתחיל בחיפה ואחר כך להקים מרכזים נוספים בארץ", מספר פרנצ'סקו.

שלוי התנדבה לשירות צבאי והייתה פקידת מבצעים בטייסת 102, ולאחר מכן קצינה בהגנה אווירית. "לא רצו לגייס אותי לצבא, כי יש לי קרוהן, אבל לא ויתרתי והתנדבתי", היא מספרת. "המחלה התפרצה אצלי בגיל 15. זו מחלה שהרופאים לא יודעים להסביר מאיפה היא נובעת, זה לא תורשתי, כנראה נפשי. קיבלתי אותה כשהתחילו לי הבגרויות, נלחצתי מהלימודים, אני בחורה שאוהבת להצטיין בהכל. אחרי חודשיים שלא הרגשתי טוב, רופאת המשפחה הפנתה אותי למיון ושם גילו מה יש לי". בתיכון למדה תקשורת, ואחרי הצבא החליטה להתנסות בתחום. "טלוויזיה ועיתונות תמיד עניינו אותי", היא מספרת. "לפני הלימודים עבדתי בחברת דיגיטל, ועבדתי שנה במשרד הפרסום באומן ריבנאי כמזכירה. שם גיבשתי את ההחלטה ללמוד תקשורת ובבינתחומי". במהלך סגר הקורונה החלה להתנדב בחיבו"ק, עמותה שעוזרת לקשישים ומשפחות נזקקות. "חברה שלי פרסמה בפייסבוק שמחפשים מתנדבים שיעבירו ציוד מחולון לתל אביב. אני גרה בחולון, וכך הגעתי לקבוצת הוואטסאפ של האזור. בזמן הקורונה ארזתי משלוחי מזון והייתי מחלקת אותם בבתים לפחות 2-3 בשבוע", מספרת שלוי. בערב פסח הכינה יחד עם אמה ארוחת חג לניצולת שואה ערירית בבת ים, ויחד נסעו להביא לה אותה. "זה היה מטורף, לראות את הכרת התודה שלה", אומרת שלוי. בעקבות ההתנדבות שלה, שלוי נבחרה לקבל תעודת הוקרה בכנסת ביום הסטודנט. בכנסת פגשה את מנכ"לית התאחדות הסטודנטים, וכך החלה להתמחות במחלקת קשרי ממשל של ההתאחדות, שעובדת מול הכנסת בקידום הצעות חוק שקשורות לסטודנטים. "עכשיו ישנן הרבה סוגיות סביב הקורונה בשנת הלימודים הבאה", מספרת שלוי. "בבינתחומי לדוגמה יש עצומה להורדת שכר הלימוד, במידה וחלק ניכר מהקורסים יילמדו דרך הזום ולא במכללה. בכלל, הנושא הכלכלי הוא המשמעותי ביותר עכשיו - וסטודנטים רבים מובטלים ולא יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה". אחרי התואר ובעקבות ההתמחות שהתחילה, היא שואפת לעבוד בכנסת. "אני חושבת שיש דברים במדינה שלנו שעובדים עקום, והייתי רוצה לעשות שינוי ולעשות משהו שיעזור לאחרים".

להמן הקים ביחד עם מתן קוטאי, בר שביט ויובל מהרל עמותה שנקראת "לפרוש כנף", שמשדכת בין אנשים עם מוגבלויות אחרי צבא לבני גילם ללא מוגבלויות - ויחד הם יוצאים לטיול הגדול בארץ ובעולם. "הכול התחיל לפני שנה וחצי מכתבה שפורסמה ב-mako על שתי צעירות שיצאו לטיול הגדול בניו זילנד, בר שביט ויובל מהרל, כאשר אחת מהן, בר, לוקה בשיתוק מוחין", מספר להמן. "הסיפור מאוד ריגש אותי, ופניתי אליהן בפייסבוק. הטיול הגדול הוא הזדמנות בעיניי, חוויה מטורפת, יציאה לעצמאות, והוא נותן המון לשני הצדדים, לא רק לבעלי המוגבלויות". העמותה מלווה את הצעירים עוד מהארץ, ומצוותת אותם לקבוצות של 4-5 חבר'ה. על הפן המקצועי והמסלולים אחראית עמותת לטם, הפועלת למען קידום אנשים עם צרכים מיוחדים דרך פעילויות בטבע. "הוצאנו טיול ראשון לניו זילנד, אבל הקורונה החזירה אותנו מוקדם מהצפוי", מספר להמן. "עכשיו אנחנו מוציאים טיולים לשביל ישראל, כל עוד השמיים סגורים". ההכרות עם שביט, גם היא סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון, גרמה ללהמן להבין את קשיי הנגישות שאתם מתמודדים אנשים עם מוגבלויות. "בר משתמשת בהליכון, אז היא יכולה ללכת לבד, אבל היא צריכה עזרה בהרבה דברים. כשהיינו נפגשים לישיבות של העמותה, היינו צריכים למצוא מקום נגיש ולא תמיד מצאנו מידע מעודכן באינטרנט. בנוסף, לפעמים היו אומרים לנו בטלפון שהמקום נגיש, ואז היינו מגיעים ורואים למשל ארבע מדרגות בכניסה", מסביר להמן. הצורך במידע זמין ומהימן בנושא הביא את להמן לפתח את אפליקציית XSible, שפונה אל קהל של אנשים עם מוגבלויות, ובה מדרגים המשתמשים בתי עסק לפי מידת הנגישות שלהם. את האפליקציה פיתח להמן עם חבר שהכיר בלימודים, שי פולג, במסגרת תחרות של גוגל, משרד המשפטים ואוניברסיטת בן גוריון. כשלהמן נשאל מה הוא רוצה לעשות אחרי התואר, הוא מתכוון בהחלט להמשיך בקו החברתי: "אני רוצה לנסות לשפר את העולם".

נולדה עם ירידה בשמיעה, שלא התגלתה מידית, ושמיעתה הידרדרה לאורך השנים. "בגיל 5 הרכבתי מכשירי שמיעה לראשונה. את ניתוח שתל השבלול עשיתי לאחרונה, אז כיום יש לי מכשיר שמיעה ושתל שבלול", היא מספרת. "בלימודים באקדמיה קיבלתי עזרה וליווי מהמעורבות חברתית. הייתה לי מלווה ששמה שרון, שליוותה אותי לאורך כל התואר הראשון, ומתמללות שתמללו בהרצאות עבורי. המבחנים שלי נערכו בחדר שקט, כי עבור כבדי שמיעה כל רעש קטן מסיח את הדעת. היום בדוקטורט יש לי פחות קורסים, כי המטרה היא להשקיע בעבודת המחקר ולפרסם מאמרים". מטרת המחקר שלה במעבדה הוא לתמוך במערכת החיסונית של האדם באמצעות שינויים גנטיים. "בתחילה אנחנו בוחנים כל שינוי כזה במבחנה או על עכברים, ורק בשלבים יותר מתקדמים, ולאחר שיש אישורים מתאימים, לפעמים מגיעים לניסויים קליניים בבני אדם, בשאיפה לגלות טיפול חדש שיכול לרפא אנשים ממחלת הסרטן", מספרת חוגי, שלאחרונה זכתה במלגת קלור היוקרתית לדוקטורנטים מצטיינים. היא עצמה מתנדבת בשנים האחרונות באוניברסיטה בגרעין סמ"ן - סטודנטים מקדמים נגישות. "לאחרונה בעידן הקורונה הפעילות של המתנדבים קצת ירדה כי אנחנו לא הרבה בקמפוס, אבל יש בעיות אחרות כמו העובדה שהרצאות בזום לא נגישות לכבדי שמיעה, כי אין אופציה לשלב תמלול בצורה מובנית". אחרי סיום הדוקטורט חוגי חולמת לעסוק במחקר פורץ דרך, שיסייע לקדם את תחום האימונותרפיה של סרטן. ברמה האישית היא מעידה על עצמה: "כל החיים התמודדתי עם אתגרים וקשיים שנובעים מהירידה בשמיעה, אבל אף פעם לא נתתי לעצמי ליפול בדרך, כי תמיד היה לי בראש המחשבה לנוע קדימה ולדחוף את עצמי למקומות שלא הכרתי ולאתגר את עצמי עוד ועוד כדי להגיע להישגים חדשים".

פישר יזם פרויקט חברתי בשם "אוטיסט זה לא קללה", שכולל עמוד פייסבוק עם 12 אלף עוקבים ועמוד אינסטגרם עם כ-2,000 עוקבים, ומנהל את עמותת "חברים לרצף". היוזמה החלה לאחר שהעז לחשוף, אחרי שש שנים של הסתרה, את העובדה שיש לו אח צעיר עם אוטיזם. "זה קרה בתחילת התואר שלי, חגגתי יום הולדת 24, והחלטתי לספר לעולם שיש לי אח אוטיסט", מספר פישר. "כתבתי פוסט שבו סיפרתי לראשונה על אחי יואב, וקיבלתי בעקבותיו תמיכה מטורפת". יואב בן 14 וחצי היום, ובינו לבין פישר, הבכור, יש עוד שני אחים. "אבחנו את יואב בגיל 8 וחצי, שנחשב מאוד מאוחר", הוא מספר. "תמיד ידענו שהוא מיוחד ויש לו בעיה תקשורתית, ההורים שלי הלכו להרבה אבחונים, אבל עד שלא הגיעה החותמת – לא ציפינו לזה. לא ידעתי מה זה אוטיזם, בבית ספר הייתי שומע את זה רק כקללה. כשאימא שלי סיפרה לי, הייתי בשוק, היה לי קשה לספר את זה, אפילו לחברים קרובים". בלימודי התקשורת מקדיש פישר את כל המטלות המעשיות בקורסים ל"אוטיסט זה לא קללה", כמו צילום סרטונים לרשת להעלאת המודעות. פישר מספר כי יחסיו עם אחיו הצעיר מאוד קרובים. "יש לנו שיחות ארוכות יחסית, הוא מתקשר אליי ואנחנו מדברים 5 דקות בטלפון, שזה לא טריוויאלי. חשפתי אותו לקמפיין, הוא יודע מה זה אוטיסט זה לא קללה. חברים שלו, שגם נמצאים על הרצף, מבקשים שיביא ממני את הצמידים והחולצות שאנחנו מוכרים כתרומה לקמפיין. הסברתי לו שהוא מיוחד, לא שונה מכולם אבל מיוחד". לפני חודשים ספורים, בזמן הקורונה, פתח פישר חברה לשיווק ופרסום דיגיטלי, שנקראת Homead. בינתיים הם שני עובדים מהבית. שאיפה נוספת שלו היא להפוך את "אוטיסט זה לא קללה" לקמפיין עולמי.

לאורך שנות התואר, דויטש התנדב בעמותת "אחריי", שפונה אל בני נוער מאוכלוסיות חלשות או מהפריפריה, ומכינה אותם לקראת השירות הצבאי. הוא עצמו בן יחיד לאם חד הורית, ששירת בגדס"ר צנחנים, לאחר שאמו אפשרה לו להתגייס לקרבי. "בשנה הראשונה שלי ב'אחריי' עבדתי עם חבר'ה בפנימייה בשכונה בנווה עמל בהרצליה, שנשרו מהמסגרות שלהם", מספר דויטש. "רציתי להתנדב שנה אחת, ובסוף התנדבתי 4 שנים. בשנה הרביעית הייתי סגן מנהל מחוז תל אביב, והייתי אחראי על 230 חניכים". בשנה האחרונה, עד הקורונה, עבד דויטש במשרת סטודנט בחברת היי-טק, אולם בחודש מרץ הודיעו לו שהוא יוצא לחל"ת. הוא נותר חסר עשייה, אבל לא לזמן רב. הוא נתקל בפוסט בפייסבוק על ניצולת שואה בת 95 שיצאה מהבית לכמה שעות, וכשחזרה גילתה שכל ביתה ותכולתו נשרפו - אחרי ששכחה משהו על האש. דויטש יצר קשר עם הבת שכתבה את הפוסט, ויחד עם שלושה חברים נוספים, החליט לקחת את הדירה הזו בדרום ת"א כפרויקט. במשך יותר מחודש ימים הם הגיעו מדי יום לדירה כדי לשפץ אותה. הם ניקו והורידו את כל הפיח השחור, ובמקביל גייסו אנשי מקצוע שתרמו להם מטבח, ריהוט לסלון, ויטרינות ומזגנים חדשים. הסבתא עברה להתגורר עם בתה בזמן השיפוצים, ולאחר חודש וחצי חזרה לביתה. "היא הייתה נרגשת ברמות ובכתה. זה מאוד רומם לנו את מצב הרוח", אומר דויטש. שבוע אחרי שסיים את הפרויקט של הדירה, פנו אליו מעיריית רמת גן, וביקשו שיעזור לבחור בן 25 עם צרכים מיוחדים בשם יורי, שמנסה בפעם הרביעית לעבור את הבגרות במתמטיקה. דויטש לקח על עצמו את האתגר, ולאחר חודשיים שלמדו ביחד 3 פעמים בשבוע, הוא התבשר שיורי הצליח לעבור את המבחן בציון 80. אחרי החל"ת, דויטש מצא עבודה כמהנדס פיתוח ב-HaOgenplast. "אני רוצה למצוא את הנישה שלי ושם להתפוצץ בכל הכוח. יחד עם זאת, כמו שאני מכיר את עצמי, אני אמשיך להתנדב", הוא אומר.

גדלה בבאר שבע, אבל הוריה במקור מהצפון - אבא מאום אל פאחם ואמא מכפר בענה שבגליל. בתור ילדה למדה בבתי ספר יהודיים, אחרי שאחיה הגדולים למדו בבתי ספר בדווים, והוריה, שניהם אקדמיים, החליטו שההשכלה שם אינה מספיק טובה. ביסודי למדה איתה עוד ילדה ערבייה אחת, ובתיכון האזורי "מבואות הנגב", לא היו עוד ערבים בשכבה. "חוויתי גזענות בחיי. בהתחלה זה היה קשה, לחזור הביתה בתור הילדה המוזרה והשונה, אבל עם הזמן, בתקופת התיכון במיוחד, הבנתי שהזהות שלי מבדלת אותי וגורמת לי להיות הרבה יותר בוגרת", מספרת אגבאריה. היא חילונית וגם כל משפחתה, אין לה מבטא כשהיא מדברת וגם המראה שלה לא מסגיר את מוצאה. "יש אנשים שלא מאמינים לי שאני ערבייה", היא אומרת. "רק כשאני מציגה את עצמי בשם". עם הוריה היא מדברת ערבית, ולפעמים הם משלבים גם עברית ואנגלית. ללימודי התקשורת הגיעה דרך התחביב שלה – הגלישה. היא למדה לגלוש בתל אביב בגיל 16, והחלה לטוס לטיולי גלישה בעולם. אחרי שעשתה מכינה לאדריכלות בבצלאל, היא טסה לטיול בן ארבעה חודשים בקוסטה ריקה. "עבדתי במועדון גלישה שם בתור צלמת. הייתי מוכרת לגולשים סרטונים ותמונות שלהם מהים, ואחר כך מעלה לאינסטגרם. ככה התחלתי להיכנס לעולם של השיווק הדיגיטלי וגיליתי שהוא מעניין אותי", היא מספרת. גם במכללת ספיר היא הסטודנטית ערבייה היחידה בתואר שלה. "במכללה ממש כיף, יש פה אווירה פתוחה. כשיש התחממות ביטחונית, לא ממש מדברים או פותחים את זה לדיון", היא אומרת. את הילדים העתידיים שלה היא לא חושבת שתגדל בארץ. "אני לא רוצה שזו תהיה ההתעסקות שלהם בחיים. יש בארץ הבדל חד וחלק בין ערבי ליהודי, וזה בא אחרייך לכל מקום. אני רוצה שהם יהיו בני אדם טובים ולא ערבים טובים בעיני היהודים". אחרי התואר היא רוצה לעבור לחו"ל, לגלוש המון ולעבוד מהבית: "בגלל זה אני לומדת שיווק דיגיטלי".