כמעט שלושה שבועות תיעדו איתי אנגל ואדי גרלד, שליחי "עובדה" לאוקראינה, את המלחמה בפאתי קייב. הם פגשו מראות שאירופה חשבה שכבר לא תראה – פליטים נושאים את ילדיהם במנוסה מהקרבות, אזרחים שנשארו מאחור כדי להגן על מה שנשאר מביתם, והרבה הפגזות, הרס וחורבן.
ביום ה-12 למלחמה, בזמן תיעוד בית שהופצץ, לפתע רחרח כלב את רגלו של איתי בחיפוש אחר הדיירים שהיו בעליו ונהרגו. הרגע הזה מתאר בקצרה את היומן שלפניכם – סיפור מלחמה שהוא גם סיפור על אזרחים שאיבדו את ביתם, ולעיתים גם את חייהם, ביום בהיר אחד.
לרגע, רק לרגע, זה הזכיר לי את המלחמה הראשונה שתיעדתי – סרייבו ובוסניה (1992–1995) – ואת זו שבאה מאוחר יותר בקוסובו (1996–1999). מלחמה של צלפים ברחוב ומלחמת תודעה – פרופגנדה. הגענו למגדל הטלוויזיה האוקראינית שרוסיה הפציצה בקייב. האש עדיין בערה. שם גם נהרג העיתונאי הראשון במלחמה – מפיק בטלוויזיה האוקראינית ששהה בבניין. עוד ארבעה נהרגו איתו.
מגדל הטלוויזיה מצוי ממש ליד גיא ההריגה של באבי יאר. במלחמה על התודעה, שבה כל צד מכנה את הצד השני "נאצי", מנסים כעת לנכס גם את האתר הנורא הזה, שבו נרצחו במלחמת העולם השנייה כ-150 אלף בני אדם, שליש מהם יהודים.
וולודימיר הצלף זה בול סרייבו. הוא וחוליית הצלפים שלו ממוקמים באחד המגדלים בקייב. הוא הסכים להכניס אותנו לעמדה שלו, ואישר לנו לצלם את התמונה הזו. מהחלונות הוא וחייליו משקיפים על רחובות אסטרטגיים במרכז העיר, שם מדי פעם פועלים בודדים או חוליות של רוסים שהגיעו לקייב ושכרו דירות כבר לפני חצי שנה כחלק מההכנה לפלישה הנוכחית.
איתי אנגל מסכם עם אלעד שמחיוף את החודשיים הראשונים של הפלישה, ומסתכל קדימה אל הימים הבאים של המלחמה, שסופה לא נראה באופק.
זה בא בהפתעה מוחלטת. אדי גרלד ואני צילמנו בכלל קרבות בחזית מחוץ לקייב כשפתאום מגיעה הודעה דחופה לכמה מהעיתונאים שנותרו כאן, למהר להגיע בתוך שעתיים לכתובת כלשהי. הכול היה מאוד מעורפל. בשום אופן לא היו מוכנים לומר לנו במה מדובר או במי מדובר.
באותו רגע בכלל לא היה ברור שזלנסקי הוא זה שיופיע. ואחרי ציפייה של כחצי שעה, הוא מגיע, בחולצה ופליז צבאיים, לא רוצה לעמוד ליד פודיום, מתיישב על כיסא פלסטיק פשוט – וקודם כול מתנצל שהוא נראה כל כך עייף ומרוט: "ככה נראה מישהו כמוני, שישן 3–4 שעות, אם בכלל, במשך שבועות".
אחרי כמה דקות של שאלות, הדובר של זלנסקי מצביע עליי ואומר לנשיא: "הוא מישראל", ונותן לי לשאול שאלה. אז שאלתי. האם ניסית להשיג סיוע צבאי טכנולוגי מישראל? איזו תשובה קיבלת? – וגם, אגב היהדות של הנשיא זלנסקי, התעניינתי איך הוא רואה את העמדה של מדינת היהודים ביחס למלחמה באוקראינה.
והוא עונה. הנשיא זלנסקי מדבר ברגש עז על האזרחים בישראל. אך מצד שני – כלפי ישראל המדינה – הוא ביקורתי ולא מנסה להיות דיפלומט. הוא מספר איך התרגש לראות תמונה של יהודים בכותל עטופים בדגל אוקראינה ומתפללים למען המדינה שלו.
אירפין – חזית הקרבות. העיר שממנה נמתח כביש ראשי למרכז קייב, ומכאן החשש הגדול שתיפול לידי צבא רוסיה. צבא אוקראינה פוצץ את הגשר שעובר מעל הנהר ומחבר בין שני חלקי העיר כדי להקשות על הרוסים. החיילים מסייעים לאזרחים לעבור את המשוכה כדי להימלט מהעיר.
אנחנו חצינו את הנהר לצד השני כדי לראות את המקום שממנו נמלטים. הכוחות הרוסיים מנסים להיכנס לעיר, והחיילים האוקראינים דרוכים לזהות תנועה של חיילים רוסים באזור סבוך ומיוער בקרבת הנהר. בצד של העיר שמעבר לגשר – הפצצות בלתי פוסקות. קשה לתאר בכתיבה את הסאונד של פיצוצים מכל עבר ונפילות רנדומליות ברחובות העיר.
צילמתי באירפין. בעיי החורבות של מה שהיה בית פרטי שספג זמן קצר קודם לכן פגיעה ישירה. מי ששהו בו באותו רגע נהרגו. לא נשאר כלום. לא מהבית, לא מהמכונית. עוד בומים של נפילות סביבנו, ואני מצלם. משוטט ומצלם, ובקושי נושם. ואני שומע פסיעות קלות ממש מאחוריי, רעשים של זכוכיות מרוסקות ושברי אבנים שמתגלגלים, ואני מניח שזה אדי שהולך ומצלם מאחוריי. אבל פתאום אני שומע את אדי צועק לי די מרחוק: "תסתכל אחורה. הכלב הזה לא עוזב אותך". מתברר שכבר כמה דקות הוא מרחרח אחריי כי הוא לא מוצא את הבעלים שלו. אני פוסע בטריטוריה של מה שהיה חצר הבית שלו, אבל הבעלים שלו כבר לא בחיים, והוא מחפש מישהו אחר במקום שהוא מכיר.
לאט-לאט הגיעו שכנים וחיילים, וכשהבינו שהכלב שרד, הם חיבקו אותו והרגיעו אותו ודיברו אליו דקות ארוכות. הם דיברו באוקראינית, ולא הבנתי כמעט אף מילה, אבל נדמה לי שהם אמרו לו דברים שהיו רוצים להגיד גם לבעל הבית שכבר לא בחיים.
יותר ממיליון וחצי תושבים כבר נמלטו מהמדינה, והאוקראינים מסרבים בתוקף לעזוב בלי הכלבים והחתולים שלהם. רוב המדינות הגובלות באוקראינה מוכנות לקבל את החיות בלי מסמכים וטרינריים, אבל יש כאלה שלא. ויש אוקראינים שהחליטו שלא לברוח עם יתר בני המשפחה כדי שלא להותיר את חיית המחמד שלהם מאחור.
קילומטר-שניים מהחיילים הרוסים. גורנקה, כמו כל הערים והכפרים סביב קייב, שקועה בתוך יער עבות. בימי שלום זה מראה מהמם ואיכות חיים נדירה של טבע פרוע צמוד לשכונות ולבתים. אבל בימי מלחמה זו מלכודת מוות. כי הרוסים, שמצויים כל כך קרוב אלינו, מתקדמים ביערות הסבוכים האלה.
זו הסיבה שיותר מ-90% מהתושבים כאן התפנו. והמעטים מאוד שנשארו כאן הפכו את חצרות הבתים לתעלות עם שקי חול, מחסניות ואין-סוף בקבוקי מולוטוב. הם מתכוונים להילחם עד הסוף. אבל הסוף עבור חלק מהם כבר הגיע. כי הפגזים של הרוסים נוחתים היישר לתוך הבתים. המבנה קורס ונשרף. השרפה תתפשט ותדליק בתוך זמן קצר גם את הבית הסמוך, השכנים המבועתים מזהים את זה וחייבים לעזוב בתוך דקות בודדות.
אנחנו קיבלנו גישה נדירה להצטרף לחיילים ולמתנדבים האוקראינים שמנסים להגן על העיירה. אני מסתובב עם אפוד מגן שכתוב עליו PRESS. היו מלחמות שחשבתי שזה יעזור. לא נראה לי שזו אחת מהן. בדרך כלל הלוחם המנוסה בחבורה, זה שכביכול מזהה טוב יותר את השריקות של הפגזים, הוא מי שצורח מתי לרדת לקרקע לתפוס מחסה. החיילים שנפגעים מובהלים למה שעד המלחמה היה בית יולדות מפורסם באוקראינה. הוא מרוחק בסך הכול כחמש דקות נסיעה מחזית הקרבות, וגם הוא עצמו כבר ספג פגיעות. את כל הציוד הרפואי ששימש ללידה מנסים לחלץ משם בימים אלה.
כשהפצועים נכנסים פנימה, ואנחנו איתם, מתברר שמנהל בית החולים, איך לא, הוא יהודי. הוא מצטט לי את גולדה מאיר, שנולדה בקייב ואמרה: "מישהו שרוצה להרוג אותך, מה פתאום שתלך לדבר איתו". יש רגעים שהכול נראה לי סוריאליסטי מדי. אני חושב על כך שמזל שצילמתי את זה, כי אנשים יתקשו להאמין.
בימים הראשונים עוד ניסיתי להתבונן פנימה לבתים שנפגעו. אולי, במקרה, מה שנראה כבית תמים היה למעשה מטרה צבאית. ואז ראינו את מי מחלצים מהבתים, בחיים או כגופות. משפחות, ילדים, תינוקות. ביממה האחרונה הופצץ גם בית חולים ליולדות. לראות את זה, ולשמוע שהרע מכול עוד עתיד לבוא... אני מרגיש שאני מתעד רגע אפל מאוד בהיסטוריה.
כדי להבין את המלחמה הזו צריך להתרחק ממרכז קייב, לערים והכפרים שעוטפים אותה. מקומות שעד לפני שבועיים אף אחד כמעט לא שמע עליהם, כמו אירפין וגורנקה. הם כרגע נחקקים בספרי ההיסטוריה כמוקדים אשר כנגד כל הסיכויים עדיין מצליחים להדוף את צבא רוסיה.
אם אירפין או גורנקה נופלות, אז גם הדרך למרכז קייב נפתחת לטור השריון הרוסי ולחיילים שלו. הפגזים הרוסיים נוחתים לתוך הבתים כאן בכל שעות היממה. אבל האוקראינים – חיילים ובעיקר מתנדבים – עדיין מחזיקים מעמד.
חזרנו לקייב. אין (עדיין) פלישה רוסית לבירת אוקראינה. מה שכן יש זו פעילות של מסתננים, מרגלים, קבוצות קטנות של חיילים רוסים שמסתתרים כתאים רדומים ונמצאים כאן בעיר. אחת ממיליציות המתנדבים שאליה התלווינו עברה בניין אחר בניין כדי לאתר אותם. הם מספרים לנו שבכמה שכונות בעיר, לפני כמה חודשים, יותר ויותר בעלי אזרחות רוסית הגיעו ושכרו דירות. לפני חצי שנה לא היו שום עוינות או תחושת חשד בין שתי הקהילות, ומשום כך ה"קולוניה הרוסית" הזו התרחבה והמתינה ליום פקודה.
כך שעיקר המרגלים והלוחמים שבהם מדובר הם אותם משתכנים שהגיעו לפני כמה חודשים. מה שמוזר הוא שהרוסים עדיין לא הפנימו את הנחישות ואת רוח הלחימה האוקראינית, ולא חדלו מאותן פעולות יחידים, שכרגע נראות כמו משימות התאבדות חסרות תוחלת.
בתמונה אתם רואים פעולה כזו. הרוסים נהגו משאית על אחד הכבישים הראשיים של קייב שמוביל היישר למרכז העיר ולמתחם הממשלה. המשאית הייתה עמוסה בנשק ובאמצעי לחימה, ומרגע שאחד החיילים הרוסים שהיו בה ירה מתוכה, הצלפים האוקראינים ומשמרות ההגנה, שמחופרים פה על כל צעד ושעל, ריססו את אותה על כל היושבים בה.
בזמן שאירפין ממשיכה לעמוד כנגד כל הסיכויים, בית קפה מפורסם בקייב נפתח מחדש. תזכורת לחיים השפויים שהיו כאן עד לא מזמן. תיעדנו לא מעט את אירפין. ויכול להיות שברגעים אלה אין בעולם מקום רע יותר להיות בו.
העמידה של אירפין מאפשרת לקייב, מרכז קייב, לחיות בבועה יחסית של שקט בתוך הטירוף הזה. הכול בקייב סגור – חוץ מסופרמרקט, כדי שהאוקראינים יוכלו לקנות אוכל, ומבתי המרקחת, לצורך הצטיידות בתרופות. אבל היום נפתח מחדש אחד מבתי הקפה הכי ידועים של העיר – לה פאבריק. הרעיון של קפוצ'ינו וקרואסון באמצע המלחמה הזכיר לרגע שהכול היה כאן נורמלי לפני שלושה שבועות.
אף פעם לא ראיתי אנשים כל כך שמחים לקנות קפה וקרואסון. היו כאלה שאפילו התחילו לרקוד ליד הקופה. הבעלים של הקפה הוא יהודי (אני באמת לא מחפש אותם. הם פשוט בכל מקום), ומוסר דרישת שלום למשפחה שלו באשקלון. והלקוחה שבתמונה, היא הביאה איתה לבית הקפה דביבון (ראקון). הוא הפך לחיית המחמד הפרטית שלה מאז שבגן החיות ביקשו מהאזרחים שיסייעו להם וייקחו כמה חיות אליהם הביתה, כי נעשה להם קשה לטפל בהם.
התמונה הזו היא של ילד שאני לא מכיר. היא התעופפה מבניין מגורים בקייב שספג פגיעה ישירה. הבניין היה ממש גבוה וכיוונתי את המצלמה למעלה. הייתה רוח חזקה, וכל מיני פריטים הוסיפו להיזרק מהדירה שעות ארוכות אחרי הפגיעה. קלטתי את הנייר הזה תופס כיוונים באוויר וניסיתי לעקוב אחריו עם העדשה, מדי פעם הוא נעלם לי, ואז קלטתי אותו שוב. בסוף הוא נחת לא רחוק ממני.
חבר, צלם אוקראיני שהכרתי אותו, ראה שאני מסתכל על התמונה, צילם אותה ושלח לי. הילד הזה פחות או יותר בגיל של הילד שלי. אין לי שום מושג מה קרה לו, או מתי בכלל צולמה התמונה הזו, אני רק יודע שלא משנה מה אני עובר בכל יום, בלילה תמיד עולה לי התמונה הזו ומפרקת אותי לחתיכות.
זה טקסט אחרון שלי מהמלחמה (לפחות לזמן הקרוב). הגיע הזמן, ואנחנו צריכים לצאת עכשיו מאוקראינה. 'צריכים' - כי הגענו לפה בשביל לעשות סרט ל"עובדה", ומתישהו באמת צריך לחזור לארץ ולהתחיל לעבוד עליו. מצד אחד, זה משמח כי זה ירגיע אנשים שאוהבים אותנו. מצד שני, ממש קשה לנו לעזוב מקום שיש לנו תחושה שאנחנו צריכים להיות בו. אולי יום אחד נחזור.
