2020 היתה אמורה להיות שנת ה"סוויט סיקסטין" של גליה. לא צריך להפריז בחשיבותם של אירועים סמליים, בוודאי שלא נוכח אסונות אמת שמתרגשים על העולם תחת המגפה, אבל בקורות החיים הקצרים של מתבגרת מדובר באבן דרך אינסטגרמית. לפני שנה חגיגות יומולדת 16 ראוותניות שגורמות לבת מצווש להיראות כמו היומולדת של אביה עוד כיכבו במגזיני החדשות, אבל הקורונה טרפה גם אותן כמו "שולחן קינוחים חמש מטר ועוגה שש קומות" (ציטוט מכתבה אקראית). במקום אולם אירועים עם מאות מוזמנים, הנערות נאלצו להצטמצם לכדי מסיבות ביתיות. כך חגגו החברות של גליה בקיץ האחרון את הסוויט-סיסקסטינז שלהן.
אלא שלגליה לא הייתה אפילו את האפשרות הזו; הדירה הקטנה בקריית אליעזר צרה מלהכיל ולו מעגל חברים מצומק. גליה חיה בה עם אמה, סבתה ששוכבת במיטה טיפולית במטבח, ומטפלת מולדבית שגרה בסלון. זו לא זירה נוחה לאירוח, מה עוד שגליה – עדיין מעט פוסט טראומטית מאירוע יומולדת קודם שערכה בבית – חוששת מתגובותיה הבלתי צפויות של הסבתא, שמצבה הקוגניטיבי החמיר לדבריה במהלך השנה האחרונה. אלמלא הקורונה, אומרת גליה, היא היתה מארגנת אירוע בחוץ: לא המוני, לא מפואר, אבל "בסטייל". "היינו הולכים לגג במושבה הגרמנית, איפה שעשינו את הבת מצווה שלי". זה, כאמור, לא קרה. "העיפו אותנו מכל מקום שהיינו בו", היא מספרת. "אצל חברות שלי, שחגגו בבתים שלהן, היה פשוט כיף: כולם זרמו, דפקו אחד לשני עוגות בפרצוף. אצלי זה התפקשש". למחרת היא פתחה את הבוקר עם דמעות. "אמא שלי ניסתה לעודד אותי אבל זה לא עבד לה". היא מראה לי תמונות מהאירוע, אבל מזהירה מראש: "באינסטגרם הכל נראה יותר טוב, אז אל תאמין לזה. אני כביכול נראית שמחה, אבל אני לא. זה היה נורא. יומולדת 16 שלי היתה מבאסת ברמות".
אם אתם ממלמלים עכשיו לעצמכם שיש צרות גדולות מאלו, אתם כמובן צודקים. גליה יודעת את זה. עם כל צער הביטר-סיקסטין, מה שחונק דמעות בגרונה הם פסקי הזמן הכפויים והארוכים שבהם היא לא יכולה לראות את אביה, הגרוש מאמה וחי עם אשתו השנייה וילדיהם בשרון. במהלך המגפה היא לא פגשה את האב ואת אחותה ואחיה במשך חודשיים-שלושה. באותה תקופה, היא מספרת, היתה בוכה בלילות מתחת לכרית. "את שומעת בערב את סבתא שלך מדברת על אבא, דברים לא נעימים מהעבר. בלילה את רואה טלוויזיה, סדרות, יש שם אבא. את מכבה את הטלוויזיה, חושך, ואז באות המחשבות. את חושבת על מה שקורה, מה הוא עושה עכשיו, ואז הדמעות זולגות מעצמן".
היום הם מתראים לעתים רחוקות. נסיעות באוטובוס למרכז אחת לשבוע-שבועיים הפכו לביקורים אחת לחודש-חודשיים תחת תנאים נוקשים ולאחר חקירה אפידמיולוגית פנימית ("איפה היית? עם מי נפגשת? נסעת באוטובוסים? למדת בבית ספר? יש לך חום? כואבת לך הבטן?"). זה גרם לה לפספס, בין השאר וללא ידיעתה, את בת המצווה של בת הדודה שלה. רק כשראתה את בני המשפחה מפרסמים סטוריז עם מירי מסיקה הבינה שהחמיצה את החגיגה. "נעלבתי", היא אומרת, "כי באותו יום אבא שלי בא לחיפה לפגוש אותי ולקחת את סבתא שלי. לא יכולת להביא אותי לשם?".
מחלון חדרה של גליה אפשר לראות את הגנים הבהאיים גולשים מהכרמל: קרובים מספיק כדי שאפשר יהיה להתחמם בזוהרם, רחוקים מכדי להעטיר את תפארתם המטופחת על השכונה. גליה גרה בפאתיה, ולמרגלות חלונה דווקא משתרעת חצר ירוקה ענקית, תחנת התרעננות בין שיכוני הרכבת, אבל אין בה איש, כאילו אנחנו עדיין בסגר הראשון.
בתקופה ההיא גליה הסתגרה בביתה. עם אמא שהתפטרה מעבודתה במהלך המגפה (בעקבות הרעה בתנאים), סבתא מקורקעת ומטפלת שהיא דיירת משנה, הבית הפך למושבת נשים מוגפת. "בהתחלה היינו בשוק", מודה האם. גליה מספרת על לחץ, ריבים ואובדן פרטיות ("המקום הפרטי היחיד זה השירותים"). רק אחרי שבועיים, היא אומרת, יצאה לראשונה לטייל עם כלבתה שייני, עדיין חרדה מפני כל עובר אורח. עם חברים לא התראתה במשך חודשים, את חברתה הטובה ביותר ראתה פנים אל פנים לראשונה רק לפני חודש, במפגש נדיר לרגל יום הולדתה. הימים עברו מול הטלפון. "עשיתי סטוריז כל הזמן כי ממש שיעמם, עם כל מיני משחקים ודברים מוזרים. כולם עשו. עשיתי בינג'ים. פתחתי ערוץ יוטיוב וסגרתי אותו כי לא היה לי מה להעלות. שרפתי את השיער אחרי שקראתי שאם שמים עליו לימון הוא הופך לבלונד. התחלתי לבשל, להתאפר. מבן אדם שיוצא למקומות, למסעדות, לחברים, לקריוקי, למסיבות, הפכתי לבן אדם שרק רואה סטוריז כל היום".
בהתחלה, היא אומרת, היתה דווקא מרוצה – "אין בית ספר, יש חופש, ישנים עד מאוחר" – אבל עם הזמן הבינה שיש מחיר לחופש: "הכל סגור, לא יכולנו לצאת, לאמא שלי גם אין אוטו אז לא יכולנו לנסוע לשום מקום. אין חיי חברה, אין יציאות, אין אבא. אז התחיל דיכאון ובכי במיטה".
כרוניקת ההידרדרות הזאת מתועדת, כנהוג היום, במקום שהוא "יומני היקר" של בני הנוער: ארכיון הסטוריז. אפשר לראות שם איך החיים הנורמליים של מתבגרת טיפוסית הופכים לניסוי לא מבוקר בבידוד חברתי. בתחילת מרץ גליה עוד הספיקה להצטלם לפרסומת אינטרנטית, להשתתף ב"חיות במה" (במה פתוחה לנוער מטעם העירייה) ולשיר בילי אייליש מול קהל. מ-13 במרץ – היום הראשון להשבתת מערכת החינוך – יש מכנה משותף אחד לכל הסטוריז שלה: הלוקיישן. זה תמיד בבית.
לא צריך להיות חוקר במפקדת אלון כדי להבין שגליה חולמת, כמו רבים מבני ובנות דורה, להיות כוכבת. על קירות החדר מתנוססים משפטים צבעוניים שכתבה, מקיפה את עצמה בגרפיטי של העצמה: "אם אתה יכול לחלום את זה אתה יכול לעשות את זה", "הזמן לפעול אף פעם לא יהיה מושלם", וגם "לא אכפת לי מה אומרים עליי, מדברים, מה הם כבר אומרים עליי". וגרה נועה קירל עם נפוליאון בונפרטה. על אחד המשפטים חתמה בעצמה: "אם אומרים שאת חיה בסרט מקומך בהוליווד". גם גל גדות חיה פעם בסרט בראש העין.
היא החלה ללמוד משחק בכיתה ח' ("אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות כמו אליאנה תדהר"), אבל פרשה מאילוצים כלכליים. בשנה שעברה, עמוק תחת השפעתה המהפנטת של קירל ("#Freestyle פסטיגל זה הפסטיגל הכי משמעותי, הוא השפיע על חיי ברמה יוצאת דופן"), החלה ללמוד במגמת תיאטרון בתיכון עירוני א'. בסוף השנה היתה אמורה לככב בהפקת המגמה למחזה "הנחשול", אבל הקורונה הורידה עליה את המסך. היא מקווה להתגייס לתיאטרון צה"ל, אבל עדיין לא קיבלה צו ראשון ("אני הכי קטנה בכיתה"). בינתיים היא מנסה את כוחה באודישנים לפרסומות ומשחיזה את כישורי המשחק. את הבטלה האפשרית של חופשת חנוכה היא המירה בקורס באמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים בהדרכת מיקי קם ("מצחיקולה, מאוד אהבתי אותה"), ריקי גל ("לא נחמדה, היא אמרה על השירה שלי שזה עדיין מת"), ג'וי ריגר ("ממש חמודה"), תובל שפיר ("קצת משעממי"), אביעד בנטוב ("אגדה") וצדי צרפתי ("כולם פחדו ממנו, יש ילדים שיצאו בבכי").
ביום שבו נפגשנו גליה חזרה לבית הספר אחרי חופשת החנוכה. יומיים לאחר מכן נכנסה כל הכיתה לבידוד כשאחד התלמידים התגלה כחולה מאומת. בסופו של דבר, אומרת גליה, "זו שנה נוראית. בלי כל מה שבני נוער עושים: אירועים חברתיים, מסיבות, יציאות, טיולים. בלי כל העניינים שבינו לבינה – לא יודעת מה היה קורה, אבל אתה יודע, זה הגיל. אין לי גיל 15, זה חור. בזבזתי שנה מהחיים שלי".
(צילומים: מייק זהבי)
