2020 היתה אמורה להיות שנת ה"סוויט סיקסטין" של גליה. לא צריך להפריז בחשיבותם של אירועים סמליים, בוודאי שלא נוכח אסונות אמת שמתרגשים על העולם תחת המגפה, אבל בקורות החיים הקצרים של מתבגרת מדובר באבן דרך אינסטגרמית. לפני שנה חגיגות יומולדת 16 ראוותניות שגורמות לבת מצווש להיראות כמו היומולדת של אביה עוד כיכבו במגזיני החדשות, אבל הקורונה טרפה גם אותן כמו "שולחן קינוחים חמש מטר ועוגה שש קומות" (ציטוט מכתבה אקראית). במקום אולם אירועים עם מאות מוזמנים, הנערות נאלצו להצטמצם לכדי מסיבות ביתיות. כך חגגו החברות של גליה בקיץ האחרון את הסוויט-סיסקסטינז שלהן.




אלא שלגליה לא הייתה אפילו את האפשרות הזו; הדירה הקטנה בקריית אליעזר צרה מלהכיל ולו מעגל חברים מצומק. גליה חיה בה עם אמה, סבתה ששוכבת במיטה טיפולית במטבח, ומטפלת מולדבית שגרה בסלון. זו לא זירה נוחה לאירוח, מה עוד שגליה – עדיין מעט פוסט טראומטית מאירוע יומולדת קודם שערכה בבית – חוששת מתגובותיה הבלתי צפויות של הסבתא, שמצבה הקוגניטיבי החמיר לדבריה במהלך השנה האחרונה. אלמלא הקורונה, אומרת גליה, היא היתה מארגנת אירוע בחוץ: לא המוני, לא מפואר, אבל "בסטייל". "היינו הולכים לגג במושבה הגרמנית, איפה שעשינו את הבת מצווה שלי". זה, כאמור, לא קרה. "העיפו אותנו מכל מקום שהיינו בו", היא מספרת. "אצל חברות שלי, שחגגו בבתים שלהן, היה פשוט כיף: כולם זרמו, דפקו אחד לשני עוגות בפרצוף. אצלי זה התפקשש". למחרת היא פתחה את הבוקר עם דמעות. "אמא שלי ניסתה לעודד אותי אבל זה לא עבד לה". היא מראה לי תמונות מהאירוע, אבל מזהירה מראש: "באינסטגרם הכל נראה יותר טוב, אז אל תאמין לזה. אני כביכול נראית שמחה, אבל אני לא. זה היה נורא. יומולדת 16 שלי היתה מבאסת ברמות".


אם אתם ממלמלים עכשיו לעצמכם שיש צרות גדולות מאלו, אתם כמובן צודקים. גליה יודעת את זה. עם כל צער הביטר-סיקסטין, מה שחונק דמעות בגרונה הם פסקי הזמן הכפויים והארוכים שבהם היא לא יכולה לראות את אביה, הגרוש מאמה וחי עם אשתו השנייה וילדיהם בשרון. במהלך המגפה היא לא פגשה את האב ואת אחותה ואחיה במשך חודשיים-שלושה. באותה תקופה, היא מספרת, היתה בוכה בלילות מתחת לכרית. "את שומעת בערב את סבתא שלך מדברת על אבא, דברים לא נעימים מהעבר. בלילה את רואה טלוויזיה, סדרות, יש שם אבא. את מכבה את הטלוויזיה, חושך, ואז באות המחשבות. את חושבת על מה שקורה, מה הוא עושה עכשיו, ואז הדמעות זולגות מעצמן".


היום הם מתראים לעתים רחוקות. נסיעות באוטובוס למרכז אחת לשבוע-שבועיים הפכו לביקורים אחת לחודש-חודשיים תחת תנאים נוקשים ולאחר חקירה אפידמיולוגית פנימית ("איפה היית? עם מי נפגשת? נסעת באוטובוסים? למדת בבית ספר? יש לך חום? כואבת לך הבטן?"). זה גרם לה לפספס, בין השאר וללא ידיעתה, את בת המצווה של בת הדודה שלה. רק כשראתה את בני המשפחה מפרסמים סטוריז עם מירי מסיקה הבינה שהחמיצה את החגיגה. "נעלבתי", היא אומרת, "כי באותו יום אבא שלי בא לחיפה לפגוש אותי ולקחת את סבתא שלי. לא יכולת להביא אותי לשם?".




מחלון חדרה של גליה אפשר לראות את הגנים הבהאיים גולשים מהכרמל: קרובים מספיק כדי שאפשר יהיה להתחמם בזוהרם, רחוקים מכדי להעטיר את תפארתם המטופחת על השכונה. גליה גרה בפאתיה, ולמרגלות חלונה דווקא משתרעת חצר ירוקה ענקית, תחנת התרעננות בין שיכוני הרכבת, אבל אין בה איש, כאילו אנחנו עדיין בסגר הראשון.


בתקופה ההיא גליה הסתגרה בביתה. עם אמא שהתפטרה מעבודתה במהלך המגפה (בעקבות הרעה בתנאים), סבתא מקורקעת ומטפלת שהיא דיירת משנה, הבית הפך למושבת נשים מוגפת. "בהתחלה היינו בשוק", מודה האם. גליה מספרת על לחץ, ריבים ואובדן פרטיות ("המקום הפרטי היחיד זה השירותים"). רק אחרי שבועיים, היא אומרת, יצאה לראשונה לטייל עם כלבתה שייני, עדיין חרדה מפני כל עובר אורח. עם חברים לא התראתה במשך חודשים, את חברתה הטובה ביותר ראתה פנים אל פנים לראשונה רק לפני חודש, במפגש נדיר לרגל יום הולדתה. הימים עברו מול הטלפון. "עשיתי סטוריז כל הזמן כי ממש שיעמם, עם כל מיני משחקים ודברים מוזרים. כולם עשו. עשיתי בינג'ים. פתחתי ערוץ יוטיוב וסגרתי אותו כי לא היה לי מה להעלות. שרפתי את השיער אחרי שקראתי שאם שמים עליו לימון הוא הופך לבלונד. התחלתי לבשל, להתאפר. מבן אדם שיוצא למקומות, למסעדות, לחברים, לקריוקי, למסיבות, הפכתי לבן אדם שרק רואה סטוריז כל היום".




בהתחלה, היא אומרת, היתה דווקא מרוצה – "אין בית ספר, יש חופש, ישנים עד מאוחר" – אבל עם הזמן הבינה שיש מחיר לחופש: "הכל סגור, לא יכולנו לצאת, לאמא שלי גם אין אוטו אז לא יכולנו לנסוע לשום מקום. אין חיי חברה, אין יציאות, אין אבא. אז התחיל דיכאון ובכי במיטה".
כרוניקת ההידרדרות הזאת מתועדת, כנהוג היום, במקום שהוא "יומני היקר" של בני הנוער: ארכיון הסטוריז. אפשר לראות שם איך החיים הנורמליים של מתבגרת טיפוסית הופכים לניסוי לא מבוקר בבידוד חברתי. בתחילת מרץ גליה עוד הספיקה להצטלם לפרסומת אינטרנטית, להשתתף ב"חיות במה" (במה פתוחה לנוער מטעם העירייה) ולשיר בילי אייליש מול קהל. מ-13 במרץ – היום הראשון להשבתת מערכת החינוך – יש מכנה משותף אחד לכל הסטוריז שלה: הלוקיישן. זה תמיד בבית.


לא צריך להיות חוקר במפקדת אלון כדי להבין שגליה חולמת, כמו רבים מבני ובנות דורה, להיות כוכבת. על קירות החדר מתנוססים משפטים צבעוניים שכתבה, מקיפה את עצמה בגרפיטי של העצמה: "אם אתה יכול לחלום את זה אתה יכול לעשות את זה", "הזמן לפעול אף פעם לא יהיה מושלם", וגם "לא אכפת לי מה אומרים עליי, מדברים, מה הם כבר אומרים עליי". וגרה נועה קירל עם נפוליאון בונפרטה. על אחד המשפטים חתמה בעצמה: "אם אומרים שאת חיה בסרט מקומך בהוליווד". גם גל גדות חיה פעם בסרט בראש העין.



היא החלה ללמוד משחק בכיתה ח' ("אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות כמו אליאנה תדהר"), אבל פרשה מאילוצים כלכליים. בשנה שעברה, עמוק תחת השפעתה המהפנטת של קירל ("#Freestyle פסטיגל זה הפסטיגל הכי משמעותי, הוא השפיע על חיי ברמה יוצאת דופן"), החלה ללמוד במגמת תיאטרון בתיכון עירוני א'. בסוף השנה היתה אמורה לככב בהפקת המגמה למחזה "הנחשול", אבל הקורונה הורידה עליה את המסך. היא מקווה להתגייס לתיאטרון צה"ל, אבל עדיין לא קיבלה צו ראשון ("אני הכי קטנה בכיתה"). בינתיים היא מנסה את כוחה באודישנים לפרסומות ומשחיזה את כישורי המשחק. את הבטלה האפשרית של חופשת חנוכה היא המירה בקורס באמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים בהדרכת מיקי קם ("מצחיקולה, מאוד אהבתי אותה"), ריקי גל ("לא נחמדה, היא אמרה על השירה שלי שזה עדיין מת"), ג'וי ריגר ("ממש חמודה"), תובל שפיר ("קצת משעממי"), אביעד בנטוב ("אגדה") וצדי צרפתי ("כולם פחדו ממנו, יש ילדים שיצאו בבכי").


ביום שבו נפגשנו גליה חזרה לבית הספר אחרי חופשת החנוכה. יומיים לאחר מכן נכנסה כל הכיתה לבידוד כשאחד התלמידים התגלה כחולה מאומת. בסופו של דבר, אומרת גליה, "זו שנה נוראית. בלי כל מה שבני נוער עושים: אירועים חברתיים, מסיבות, יציאות, טיולים. בלי כל העניינים שבינו לבינה – לא יודעת מה היה קורה, אבל אתה יודע, זה הגיל. אין לי גיל 15, זה חור. בזבזתי שנה מהחיים שלי".

(צילומים: מייק זהבי)

אחמד אלעוברה היה מוטרד מבדידות הקשישים. זה היה בתחילת השנה, לפני שהקורונה נחתה בישראל והעתיקה את הדור השלישי משולי מהדורות החדשות אל לב השיח. הרעיון לעשות משהו בנושא התבשל בקבוצת 2028 נגב של תכנית "קו הזינוק" – מיזם שמכשיר עתודה מנהיגותית נבחרת, צעירה ואקטיביסטית. "ראינו את זה כבעיה הכי גדולה, זה בער בנו", אומר אחמד. חברים סיפרו על סבים וסבתות שסובלים מבדידות, והוא עצמו גר פעם בשכנות לאישה זקנה שחיה בגפה: "אמא שלי ואני היינו עוזרים לה, הדלת תמיד היתה פתוחה בינינו".


חברי הקבוצה החליטו ליזום מפגשים של בני נוער עם קשישים: "ללכת אליהם פעם-פעמיים בשבוע לכמה שעות, לשבת איתם, לעזור. להפיג את הבדידות, שיהיה להם למה לצפות במהלך השבוע". הם קיבצו נערים שהתגייסו למשימה, פנו למחלקת הרווחה של עיריית באר שבע וגיבשו רשימה של אזרחים ותיקים הזקוקים לחברה. הפיילוט היה מוכן להרצה. אלא שאז הגיע הסגר הראשון ועצר הכל. "אמרתי: לא עוצרים עכשיו, מנסים לפתח טיפה את הפרויקט", מספר אחמד, "ואז עלה לי הרעיון שבמקום ללכת – נתקשר אליהם". במשך תקופה קצרה הנערים שוחחו עם הקשישים בטלפון: שואלים מה נשמע, מתעניינים במה אפשר לעזור, ובעיקר מקשיבים. "הם אוהבים לספר על כל מה שעבר עליהם, סיפורים מפעם. הם בעיקר צריכים אוזן קשבת".



אבל זה לא הספיק לו. אז הוא הצטרף ל"ידידים", ארגון המתנדבים שמספק עזרה ראשונה (לא רפואית) חינמית לכל מי צריך. "ראיתי כתבה עליהם ואמרתי: אני חייב להיכנס לזה", הוא אומר. בתחילת הסגר הוא בדיוק סיים את תקופת ההכשרה של נהיגה עם מלווה, ואז "לקחתי את האוטו של אמא שלי והלכתי להעמיס ארגזים". הוא חילק בין 15 ל-35 חבילות מזון ביום לאנשים בסיכון שלא יכולים היו לצאת מביתם. הוא מספר על תגובות נרגשות ועל סיפוק גדול: "בסוף שעתיים של חלוקה, כשאתה יודע שהבאת אוכל ל-15 משפחות, זה עושה לך טוב. זה היה מספק מאוד".


הפעילות ההתנדבותית ב"ידידים" הפכה לחלק מרכזי בחייו. כשאנחנו נפגשים, הוא לבוש במעיל של הארגון ובודק מדי פעם את הקריאות הנכנסות באפליקציה: "הנה, יש קריאת קורונה, שינוע מזון או חבילה". הוא מרבה להניע רכבים ולהחליף גלגלים נקורים, וגם מחזיק במכונית ערכת פריצה כדי לפתוח רכבים נעולים או לחלץ ילדים שתקועים ברכב. "החודש הצלחתי לעשות 13 קריאות", הוא מספר, "אם אני פנוי אני יכול לקחת חמש-שש קריאות ביום. אני מנסה לקחת כמה שיותר, אני מאוד אוהב את זה. זה מה שנותן לך את התחושה הטובה של לקום בבוקר לרצות לעשות את מה שאתה עושה".


אבל גם זה לא הספיק לו. אז הוא הצטרף לפרויקט "והדרת": יוזמה של אור בן שבת, תלמידת י"ב מבאר שבע, שבמסגרתה בני נוער אופים עוגות לשבת ומחלקים לקשישים עריריים. "שלחו לי את זה בווטסאפ וישר אמרתי: אני נכנס לזה", הוא אומר. הוא מגיע בדרך כלל לאותה קשישה, שגרה בשכונה מרוחקת, ותמיד מקבלת אותו ב"תודה רבה, שבת שלום ושאלוהים יברך אותך". את העוגה הוא אופה בעצמו. הוא אוהב לבשל, במיוחד מקלובה, "אבל זה לא קורה הרבה כי לא יוצא לי הרבה להיות בבית".



אבל גם זה לא הספיק לו. אז הוא הלך עם החברים מ"קו הזינוק" לעזור לחקלאים שנזקקו לידיים עובדות. את ההתנדבות הראשונה, במטע זיתים ליד דימונה, הוא פספס בגלל ששהה בבידוד לאחר נסיעה לטורקיה שקיבל בהפתעה ("עשיתי משם הרבה זומים כדי להוציא את ההתנדבות הזאת לפועל. באחת הפעמים ירדתי מצניחה, הורדתי את המצנח וישר פתחתי זום"). להתנדבות השנייה, בפרדס רימונים ליד גבול מצרים, הוא כבר הגיע עם כל הקבוצה. עכשיו הם מתחילים לעבוד על הפרויקט הבא, שיעסוק בפערי החינוך בין המרכז לפריפריה.


חוץ מהתנדבויות הקורונה, הוא גם מתנדב כבר שלוש שנים בכבאות והצלה. זה התחיל בפרויקט מחויבות אישית בבית הספר ("רציתי מד"א ולא חזרו אליי, אז הלכתי למכבי האש. אחרי שחשבתי על זה הבנתי שזה יותר טוב לי, כי זה יותר אדרנלין") וצמח לעיסוק אחר הצהריים קבוע ("צריך 60 שעות בשנה, אבל כבר הכפלתי את זה בכמה עשרות"). אמא שלו חששה בהתחלה, אבל "המפקד אמר לה שאני יודע לעשות את העבודה ממש טוב ושכנע אותה להסכים". היום, כמתנדב בתחנה הראשית של העיר, הוא יוצא עם הכבאית לכל אירוע: שריפות, תאונות דרכים, חילוצים מכלי רכב וממעליות. וכן, פעם אחת הם גם הורידו חתול ממרפסת. הוא כשיר לעשות הכל למעט כניסה למבנה בוער, "אבל אני צריך לעשות קורס בוגרים ואז אולי אוכל". בתקופת הקורונה ההתנדבות לכבאות נעצרה על מנת שלא לסכן את הכבאים בבידוד ולהשבית צוותים שלמים, והוא מקווה שבסגר הנוכחי יוכל בכל זאת לעבוד מאחר שמלאו לו 18 לפני ימים אחדים.



אבל – ודאי ניחשתם – גם זה לא מספיק לו. אז הוא התחיל להתנדב ב"אמבולנס הנגב", חברה פרטית שמספקת שירותי רפואה דחופה. "שלחו שמחפשים מתנדבים באופן חד-פעמי, הלכתי והחלטתי להמשיך. להיות צוות באמבולנס זה גם הרבה אדרנלין". הוא עבר קורס בהגשת עזרה ראשונה, וברכב הוא מחזיק שתי ערכות עזרה ראשונה, על כל צרה שתבוא. הוא מספר על משמרת אינטנסיבית שעבר עם האמבולנס במסיבת טבע בפורים: "הרבה אלכוהול וסמים, מכל הסוגים שיש". איך הוא מרגיש כשצעירים כמוהו חוגגים במסיבה והוא יושב באמבולנס? הוא מחייך: "אני נהנה מזה הרבה יותר".


כשאני שואל על תחביבים ועיסוקים בשעות הפנאי הוא מושך בכתפיו; כמעט כל הזמן מוקדש לפעולות התנדבות. אין טלוויזיה, אין משחקי מחשב ("קניתי אקס בוקס לפני הסגר הראשון אבל האחיות שלי משחקות בו"). בשישי ושבת הוא משמש כשופט כדורגל בליגות נמוכות. יש לו שלושה חברים טובים איתם היה משחק כדורגל בשכונה, אבל הם לא נפגשו מאז הסגר הראשון. גם עם סבו וסבתו, אצלם גדל מאז היה קטן, הוא בקושי מתראה מאז המגפה.




לא מפתיע לגלות שהוא תמיד היה ילד שנכון לעזור. כשהיה קטן, הוא מספר, היה מגיע בשש וחצי כדי לעזור לאב הבית לפתוח את בית הספר (הדו-לשוני בבאר שבע), ונשאר אחרי הלימודים כדי לעזור לו לסגור. עכשיו הוא מתלבט בין קורס פרמדיקים לקורס כבאות, אבל החלום שלו מונח בענף מפוקפק יותר: פוליטיקה. השנה זכה לטבילת אש כשהתבקש, לצד נערה נוספת, לשכנע ראשי ערים ומועצות בדרום לסייע בתקצוב מדרשת שדה בוקר. הם הצליחו לגייס חצי מיליון שקל. "בשנה האחרונה הרגשתי שהלב שלי אומר לי ללכת לפוליטיקה, כי זה המקום שאפשר להשפיע, ויש הרבה דברים שצריך לשנות בארץ", הוא אומר. "מה שקרה עכשיו בקורונה עם בתי הספר, למשל, שכל הזמן פותחים-סוגרים. הכי חירפן אותי הפעילויות לנוער: בתי ספר מותר, פעילויות לנוער אסור. זה הרי אותו דבר, אותם תנאים של קפסולות. אפשר לעקוף את זה, אם אתה אומר שאתה הולך להתנדב, אבל הייתי מעדיף שזה יהיה מסודר". הוא מתכוון ללמוד פוליטיקה באוניברסיטה, ואולי ייקח חופשה של שנה בתווך. לא בשביל לנסוע לטייל, חלילה; הוא פשוט צריך עוד קצת זמן בשביל להתנדב.

(צילומים: עופר חן)

במידה מסוימת, להילה לא קרה שום דבר מיוחד השנה. המציאות המוזרה שנכפתה על בני גילה היא עבורה שגרה מוכרת. ריחוק חברתי? היא מורחקת מהחברה מזמן. מסכה היתה עבורה אקססורי הכרחי לשוטטות בציבור הרבה לפני שלמדנו לומר "רסס טיפתי". בשביל לחוות קשיים נשימתיים היא לא צריכה נגיף מסין, וגם בית ספר סגור לא זר לה; היא לא לומדת כבר שנתיים. בפרפראזה על המם ההיפסטרי, היא חיה כמו בקורונה לפני שזה היה קול.


היא התחילה את לימודיה בכיתה ח' כשהתגלה בגופה סרטן. את הסימנים המחשידים שהיא מבינה בדיעבד ייחסה אז לדברים אחרים, אבל בדיוק לפני שנתיים, בנר שמיני של חנוכה, אמה אמרה לה: "יש לך סרטן. אני מרגישה את זה". "היא פחדה לדבר עם אבא שלי", אומרת הילה, "אבל היא דיברה עם הרב. הוא אמר לה: ליום הזה, נר שמיני של חנוכה, יש סגולות. אז היא התפללה. הרופאים אמרו לה שהיא דואגת 'כי אח שלך נפטר מסרטן ובעלך חולה בסרטן'. אמרו לה שהיא משוגעת ושאין סיכוי. אני אמרתי לה: אמא, הכל בסדר. גם אם יהיה סרטן, אני אקח את זה הכי בכיף. אני אשמח, אני אצחק. הכל טוב".




זה נשמע בלתי נתפס, אבל כך הילה מתארת כמעט את כל התלאות בחייה. הטיפול בהקרנות "לא היה קשה", בתחילת הכימותרפיה "אפילו נהניתי". את כל סאת הסבל שלה היא פורקת בנימה שלא רק מכניסה אותה לפרופורציות בנות-עיכול, אלא גם נוסכת עליה חיוך. נבואות פורענות שמגשימות את עצמן מסופרות כצ'יזבטים משפחתיים, תפניות טרגיות בעלילה הן צחוק הגורל. בדירה הקטנטנה שבה אנחנו נפגשים, מתחת לבית סבתה בבית שמש – לשם הוגלתה זמנית לאחר שאחותה חלתה בקורונה – משורטט מעגל הרס סרטני שעוד לא השלים את מלוא היקפו, אבל אין שם אווירת נכאים.


היא נערה צנומה, קצת שברירית. היא נראית עייפה, הקול שלה חלש. דיבור ארוך כרוך במאמץ ונקטע בשיעולים קצרים. "לפעמים קשה לי לנשום", היא אומרת. זה מה שקורה כשגידול סרטני בגודל 20 על 8 סנטימטרים מתיישב על הלב והריאות.


כשהגידול התגלה, אמה היתה באומן. יום לפני שחזרה, הילה איבדה הכרה והובהלה למיון. כשהרופא עמד מולה וברר מילים, היא שלתה אותן מגרונו. "אמרתי לו: נכון שיש לי סרטן? אבא שלי חולה סרטן, דוד שלי נפטר מסרטן. לא יקרה לי כלום. אתה יכול להגיד לי. הוא אמר: 'יש לך...' ואני המשכתי 'סרטן'. ואז התחלתי לצחוק".


מנגנון ההגנה היה צחוק, אבל ההתקפה לא היתה משעשעת כלל: סרטן לימפומה נון הודג'קין. היא אושפזה במחלקת המטאונקולוגיה ילדים בעין כרם, וכעבור שבוע כבר החלה בטיפולים כימותרפיים. "אמרו לי שישה טיפולים וזהו", היא נזכרת, "מפה לשם, לא רק שישה טיפולים אלא גם טיפולים ביולוגיים, הקרנות, ניתוחים, השתלות". את הטיפול הכימותרפי החמישי היא זוכרת כנקודת שבירה, "הייתי ממש ברצפה" – אולי תגובה מאוחרת וטבעית לתהליך הקשה, ואולי תגובה מתבקשת וטבעית לאירוע אחר שהתרחש באותו זמן: מות אביה.




הוא חלה בסרטן כמעט שנה לפניה. "כשאומרים לך שמישהו חולה סרטן אתה אומר 'מסכן, בטח קשה לו', אבל אתה לא באמת מבין עד שזה קורה לך", היא מספרת. אחרי שחלתה נוצרה ביניהם מעין ברית תשושים: "היינו מגנים אחד על השנייה. לפעמים האחיות שלי היו מתלוננות מתסכול: 'תקומי כבר, מה קשה לך?', ריבים כאלה של אחיות. או שהיו לנו בדיחות בבית: 'את כולה חולת סרטן, לא סופנית'. אבל אבא שלי תמיד היה קם ואומר: 'די, תפסיקו, אתן לא יודעות מה זה'".


את השנה האחרונה בחיי האב מתארת הילה כ"ממש טובה, ניצלנו אותה כמו שצריך". על מותו התבשרה כשהיתה באילת עם עמותת "גדולים מהחיים" – בדיוק כפי שחזתה שיקרה לפני שנסעה – והיא חזרה ללוויה, ומשם שוב לאשפוז, הפעם בגלל חיידק מסכן חיים שחדר ממימי ים סוף לליבה דרך הצנתר. "בגלל שאני גם חולת סרטן וגם נהייתי יתומה כל העמותות היו עליי", היא צוחקת, "מלא שוקולדים, קרפים, גלידות. ברור שהיה קשה וסבלתי נורא, אבל לפעמים קורה לך משהו רע ואחר כך אתה חושב על זה וזה מצחיק".


"גדולים מהחיים", "עזרה למרפא", "זכרון מנחם", "חיינו" – שמות של עמותות ממלאים את השיחה כפי שהמתנדבים ממלאים את ימיה. גם הפגישה בינינו מסתיימת עם בואן של שלוש בנות שירות לאומי לביקור. אבל זה לא תמיד היה ככה. "באיזשהו מקום זה היה בגללי", היא אומרת, "הייתי מתנהגת אליהם חרא. אני בן אדם טוב, שמחה, צוחקת, לא אוהבת לפגוע באף אחד. אבל אחרי שאבא שלי נפטר שנאתי אנשים, סתם ככה. הייתי מקללת את כולם. אבל מתישהו אמרתי לעצמי: אני בטיפולים, אני לא יכולה לשנות את זה, אז ניקח את זה בכיף. עכשיו כיף איתי".


השנה נוספה לטופס הבריאותי שלה גם קורונה. היא חטפה את הנגיף בשרשרת ההדבקה המשפחתית המוכרת: סבא שנדבק בבית הכנסת והדביק את סבתא שחיבקה בחתונה את אחות של הילה, שישנה איתה בלילה באותה מיטה. "אני לא ישנה איתה בדרך כלל", היא אומרת, "אבל רבתי איתה באותו יום, אז אמרתי שבשביל שלא יהיה לה רע על הלב אשן איתה. ארור הלילה הזה". כשהגוף שלה הבין שהוא נלחם במקביל בקורונה ובסרטן היא קרסה. מכיוון שלא יכולה היתה להתאשפז במחלקה הרגילה ולא במחלקת הקורונה המסוכנת לה, היא עברה את הטיפול בבית. היא נכנסה לבידוד ביתי בראש השנה, וכחולה שמוגדרת חריגה נאלצה לשהות בו 50 יום. רוב בני המשפחה – יש לה אח וחמש אחיות, כולם מלבד הבכורה חיים בבית – חלו גם הם. "זה היה קשה", היא אומרת, "כמה זמן אפשר להיות כל המשפחה בבית? אנחנו משפחה מרוקאית".



את הניתוק מבית הספר, כאמור, היא מכירה היטב. למידה מקוונת היא לא אופציה עבורה; היא סובלת מהפרעות קשב וריכוז, ובגלל שכחולה היא לא יכולה ליטול ריטלין, היא למעשה הפסיקה ללמוד. "אני ממש לחוצה על זה", היא אומרת, "אני רוצה להיות וטרינרית ואני צריכה 12 שנות לימוד, בגרות גבוהה. אני יודעת שאם אסביר למה אין לי אז יבינו, אבל לא בא לי שיקבלו אותי כי מרחמים עליי. שיקבלו אותי כי התמדתי והצלחתי". הקושי האמיתי, כמובן, הוא החברתי. "ילדים לא אוהבים ללכת לבית ספר בגלל הלימודים, אבל כיף ללכת בגלל החברים. זה חסר לי מאוד. אני בגיל ההתבגרות, אני אמורה לצאת עם חברים, לבלות, לעשות שטויות שאתחרט עליהן. חברים שלי יוצאים, מבלים, ואני בבית". בהתחלה חשבה שהעובדה שכולם עוטים מסכות דווקא תעזור לה, אבל די מהר התברר שזה לא מספיק. "אמא שלי תמיד אומרת לי לשמור מרחק. אני נורא משתדלת, אבל אני לא יכולה, אני בן אדם חם. אם אני לא קופצת על החברים שלי, הם לא חברים".


מבצע החיסונים שמקרב את קץ המגפה לא מבטיח רבות עבורה. היא אחת מאותם אנשים שאחרים אמורים להתחסן כדי להגן עליהם, משום שהיא עצמה לא יכולה לעשות זאת. בינתיים היא כבר מפנטזת על הדברים שהיא הכי מתגעגעת אליהם: הצגות, מסעדות, מסיבות, הביקור הדו-שבועי בסינמה סיטי בירושלים ("זה ממש חסר לי, היא כל היום קוראת לי"). היא מתגעגעת "לחמש שעות עד שהלב יוצא בשדה התעופה", וחוששת לגורל הטיסה לשווייץ שבה זכתה לאחרונה בתחרות סרטוני טיקטוק. יותר מכל, היא אומרת, חסרות לה ההופעות הגדולות מחו"ל: "פארק הירקון או לייב פארק ראשון, מלא אורות, רעש. לרגע הזה אני רוצה לחזור".




היא רוצה לשחק, לדגמן, להיות כוכבת רשת (יש לה חשבון אינסטגרם עם 12,500 עוקבים וחשבון נוסף, חדש, שבו היא כותבת על ההתמודדות עם הסרטן). היא מתכוונת להתגייס ("נותנים לבנות להיות פרשיות במשטרה? אני רוכבת ממש טוב. אם לא אז עוקץ, ואם לא – שירות לאומי. אבל בטוח אתרום למדינה"), אחר כך ללמוד וטרינריה, וגם לגור בחו"ל ("הארטלנד בקנדה. יש סדרה על המקום הזה, זה מהמם"). זה אמנם ייקח זמן – שנתיים עד חמש שנים מרגע ההחלמה – אבל יש לה סבלנות, ויש לה אופטימיות.


אחרי שהסרטן התפשט בכל הגוף והגיע עד כדי פיצוץ מעיים ("תמיד כשיש לי משהו, זה הכי קיצוני. לא יכול להיות משהו בשקט. כמוני"), הגידול הוסר כמעט לחלוטין ונותר רק חלק קטן שנמצא בנסיגה. היא לא בטוחה אם זה בזכות הטיפולים הביולוגיים או בזכות צמח השרביטן שקנה תהילה כמרפא פלאי, אבל זה לא משנה. "אני מאוד אופטימית", היא אומרת. "כל התקופה הייתי מצפה, מצפה – ומתאכזבת. ואז חבר של אבא שלי אמר לי: את לא אמורה לצפות, את אמורה להאמין. מתי שזה יבוא – זה יבוא. פעם בכל בדיקה הייתי מצפה שזה ייעלם ומתאכזבת גם אם זה קטן. עכשיו אני אומרת: יו, זה קטן. אני פשוט מאמינה". בסך הכל, היא אומרת, זו תקופה טובה. "אני רואה את זה על אנשים מבוגרים יותר", היא מסבירה, "הם עברו דברים בחיים, ואז יש את הרגע הזה שהם פשוט נחים וטוב להם. אז ככה אני עכשיו. כל עוד אני בבית, אני נושמת, חיה, אוכלת, רואה סרט שאני אוהבת או סדרה טורקית – אני בסדר. לא מתלוננת על שום דבר. טוב לי".

 

התקווה האולימפית הבאה-לשעבר של ישראל יושבת על הספה ומשחקת בטלפון. לפעמים עילוי ספורטיבי זה ילדה בת 14 שרוצה לשחק Among us. בינינו מונחת ערמת מדליות בשרשרות בד, בפלטת הצבעים הטריכרומטית של ספורט תחרותי. זה צבר כבד של מטילים, גדול ממניין שנותיה, ודאי גדול ממניין ארבע שנות הִתחרות בסך הכל. לא כל הנוצץ כאן זהב, אבל יש הרבה מאוד ממנו: מישראל, משווייץ, מיוון, מסלובניה. רצף המדליות הזה היה אמור להיות מחצית דרך האבנים הזהובות שלה אל עיר הברקת האולימפית – פריז 2024, מקסימום לוס אנג'לס 2028.



תחת זאת, זה הפך להיות גל-עד של מתכות משקשקות לקריירה מבטיחה שנגדעה באיבה. תקווה שנסקה לשמיים כמו סרט צבעוני ואז התרסקה על המזרן. זה נראה לא מקרי שנדוניית הניצחונות הזו קבורה בקומת המרתף במקום להתנוסס כמצופה על קירות החדר. לפעמים צריך להשאיר את העבר בעבר ואת החלומות לעתיד במחסן. אבל ההווה לא עושה את המלאכה הזו קלה.


בחודש שעבר נערכה בקייב שבאוקראינה אליפות אירופה בהתעמלות אמנותית, וישראל – כוח עולה בענף – חזרה גם הפעם עם צווארים עטורי שלל: לינוי אשרם הפכה לישראלית הראשונה שזוכה במדליה (ועוד מזהב) בקרב רב, נבחרת ישראל שכפלה את ההישג בתחרות הקבוצתית, ודריה אטמנוב הצעירה זכתה בשלוש מדליות בקטגוריית הג'וניור. החלק האחרון במשפט מעורר גאווה ותקווה כמו קודמיו, אבל בבית אחד ברמת השרון נרשמה גם צביטה בלב. "דריה היא חברה ממש טובה שלי והיא אחת המתעמלות הטובות, היא תגיע לאולימפיאדה", אומרת מיקה. אבל בנסיבות אחרות, היא יודעת, זאת היתה יכולה להיות היא.



היא ילדה שמחה, חייכנית בלתי נלאית. היא צמחה בספורט של מחוות גדולות, בגדי גוף מנצנצים ואיפור מוגזם, אבל נראה שהיא מצטיינת דווקא בשמירה על פרופורציות. הצחוק התמידי שלה הוא כמו חיסון מפני הדרמה שנפערה בין החלום ושברו.



את הקריירה שלה בהתעמלות אמנותית החלה בגיל חמש. גורל ומקריות משחקים לא פעם תפקיד מרכזי בבחירות ספורטיביות של ילדים, וכך נולדה גם הקריירה הזו: היא צפתה באמה במשחק כדורשת בשעה שבחלקו השני של האולם התקיים חוג התעמלות אמנותית. היא הוזמנה להצטרף, ואחרי שהדגימה הרמת רגל ושפגט ("נולדתי עם גמישות יתר") היא גם הוזמנה להישאר. זה לא החזיק מעמד ("הייתי קטנה, זה לא מה שרציתי"), אבל כשחזרה בגיל תשע להתעמל בחוג אחר היא אותרה על ידי מאמנת שגייסה אותה למכבי תל אביב (למרות ש"זה נחשב גיל מאוד מאוחר להתחיל מקצועי"). זמן לא רב לאחר מכן התחרתה לראשונה בחייה, בהונגריה, וזכתה במדליית זהב. היה ברור שכוכבת נולדה.


לפני חצי שנה זה נגמר. פציעה חוזרת בברך, שהטיפול המתמשך בה היה צפוי לחסל לה את העצם, אילצה אותה לפרוש. זה קרה דווקא כשמיקה הרגישה שהיא טובה מתמיד. הסגר, שהרחיק אותה מהאולם ואילץ אותה להתאמן לבדה, שיפר את מצב רוחה ("היה כיף להיות בבית") – ואת ביצועיה. היא מציגה בגאווה את הסרטונים ששלחה מדי יום למאמנת ("היא היתה מאוד מרוצה") ומספרת ש"נעשיתי הרבה יותר גמישה, והאלמנטים שלי השתפרו בצורה לא הגיונית – עשיתי חמישה אלמנטים שלא הצלחתי לעשות אף פעם באולם. נהייתי הרבה יותר טובה. זה פספוס".



אבל זו היתה גם הזדמנות. חלומות אחרים שטואטאו מתחת למזרן ההתעמלות – להיות שחקנית הוא הגדול שבהם – הפכו פתאום ריאליים. היא מספרת על "חתיכת משבר" שאליו נקלעה לאחר שצפתה במילי בובי בראון בסדרה "Stranger Things". "איך שראיתי אותה אמרתי: זה מה שאני רוצה לעשות. חלום להיות אילבן. באותה תקופה להיות שחקנית כמו מילי בובי בראון היה חלום גדול יותר מאולימפיאדה".


הסגר הקל על הפרישה מעולם ההתעמלות האמנותית – אבל הקשה על השיבה לעולם האמיתי. היה עליה להדביק את הפיגור שצברה; במשך שנתיים וחצי עשתה פוינטים ואלמנטים על חשבון שיעורי חשבון, ועכשיו הגיע החשבון. ההיעדרות הסדרתית מהלימודים לטובת אימוני בוקר ("יש לי 280 חיסורים") הציבה אותה הרחק מחבריה בהישגים הפדגוגיים ובכישורים החברתיים; הסגרים והלמידה המקוונת לא הותירו כמעט אפשרות לסגור את הפערים. "הייתי די טובה במתמטיקה למשל, אבל היום אני לא מבינה מה המורה רוצה ממני, זה ג'יבריש. אני לא מצליחה ללמוד את החומר, ואם אני לא לומדת ולא עושה עבודות ומבחנים אמא צועקת עליי. אנחנו רבות המון בגלל זה. היא שוכחת שאני פשוט לא יודעת כלום".



הקשיים בלימודים לכדו אותה במעגל של תסכולים. דווקא היא, הספורטאית התחרותית שמתייחסת לריצת 600 מטר בבית הספר באותה רצינות שבה התייחסה לאימון לקראת אליפות בסלוניקי, מתקשה היום למצוא בעצמה את הכוח להמשיך. "אמא אומרת לי: את ספורטאית, ככה את מאבדת מוטיבציה? אבל אני לא מסוגלת, זה קשה לי".


העובדה שעברה לכיתה חדשה (כיתת ספורט, התמחות באתלטיקה קלה) היא עוד משוכה שהקורונה הפכה למחסום בטון. היא אפילו לא יודעת את שמותיהם של רוב הילדים בכיתה, אותם היא מכירה בעיקר כריבועי זום. החזרה החלקית והאקראית לבית הספר עוזרת לה להכיר חברות חדשות, אם כי "הבנות נמצאות יותר עם החברות שלהן. לחזור פעמיים בשבוע זה לא כמו להיות כל השבוע ביחד במשך שנים". עם הבנים היא אפילו לא מנסה; אחרי שנים שבהן היתה מוקפת רק בבנות, היא לא ממש יודעת איך לדבר עם בן. "אני חייבת לחזור לשגרה. אני רוצה ללכת לבית ספר, לקבוע עם חברים. בינתיים רוב הזמן אני לבד. ולא מבחירה".


בינתיים, כמו שאנשים אוהבים לומר על עצמם בשנה האחרונה, היא ממציאה את עצמה מחדש. היא הצטרפה לבית ספר למחול ומשתתפת בריקודים תחרותיים, דגמנה לקטלוג בגדי גוף לנערות, עשתה אודישן לקליפ, מתפעלת חשבון אינסטגרם צומח עם 9,000 עוקבים (יש לה גם יותר מ-20 עמודי מעריצים שפתחו ילדות אחרות), לומדת לנגן בפסנתר, שרה, ומחכה שהקורונה תסתיים כדי להתחיל לימודי משחק. את ההיפראקטיביות שאי אפשר לפספס – וגם לא נראה שאפשר לכלוא לאורך זמן בין ארבע קירות – היא מתעלת לפעילויות ספורטיביות מאורגנות ועצמאיות. את שגרת האימונים המירה בלו"ז שיצרה לעצמה, כולל השכמה בשבע בבוקר ("אם אין לי כוח אז בשמונה") לאימון אירובי מול המסך ולריצה של שמונה קילומטרים בשכונה.



נראה שמיקה כבר השלימה עם אובדן החלום האולימפי, למרות שאליפות אירופה עוררה בה געגועים למזרן, ונדמה לה לפחות שהיא היתה רוצה לחזור עכשיו לאימונים הקשים בנבחרת. קאמבק שיביא אותה לאליפות הבאה לא נראה ריאלי, והיא כבר מדברת בפיכחון (שמהדהד דברי מבוגרים ומנוסים ממנה) על המחיר האישי שנגבה מספורטאים אולימפיים עם קריירה קצרת-טווח ("את עושה אולימפיאדה, ואחרי חצי שנה כולם שוכחים ואת יושבת על הספה ואין לך מושג מה לעשות בחיים") ועל כך שאולי נחלצה מזה. "אני רוצה קודם לראות מה יהיה בשגרה", היא אומרת, "ואז אחליט אם אני באמת מתגעגעת".

(צילומים: ליאן מונין, רותם ברק ונויה גינדס)

עד לפני כמה חודשים מעט מאוד אנשים במזכרת בתיה הכירו את תם דנינו. הוא חי במושבה הקטנה כל חייו, אבל לא ממש התאקלם בה. "נולדתי פה, גדלתי פה, כל החיים אני פה, בדירה הזאת, בשכונה הזאת. אבל לפני הקורונה לא היה לי יותר מדי לחפש כאן", הוא אומר. "לא היו לי יותר מדי חיי חברה, היו לי שני חברים מקסימום. לא היה לי מה לעשות, לא מצאתי את עצמי. אז הייתי הרבה אצל אבא".


ההורים שלו התגרשו כשהיה בן שנה. הם מעולם לא הקפידו על הסדרי ראייה נוקשים, וכך תם מצא את עצמו מבלה יותר ויותר בבת ים, עם אביו ומשפחתו החדשה. "הוא נורא אהב להיות בבת ים", מספרת אמו, "אני חושבת שזו השנה הראשונה שאני יכולה לספור על כף היד כמה פעמים הוא היה שם". זה קרה בגלל הקורונה – אבל לא, כפי שאפשר לשער, בגלל הסגרים או הקושי להתנייד בין מזכרת בתיה לבת ים. זה קרה בגלל שהקורונה הפכה אותו מתם דנינו ל"תם מהטיקטוק".



אם הצורך הוא אבי ההמצאה, אז השעמום הוא לפעמים אבי ההצלחה – ולבני נוער היה השנה שעות שעמום בשפע. את תם זה הוביל לטיקטוק – אפליקציה שלא ממש הכיר, אבל ידידה אמרה לו ש"יש שם דברים מצחיקים, זה תפור עליך". כשהיה בן 13 ניסה את כוחו בהפעלת ערוץ יוטיוב ("קניתי חצובה, למדתי תוכנת עריכה, עשיתי מערכונים"), אבל זה לא החזיק מעמד. הטיקטוק נתן לו הזדמנות שנייה. "בהתחלה, לפני הקורונה, העליתי סתם סרטונים, אפילו לא כאלה שאני מדבר בהם, רק סאונד וכתוביות ברקע. הגעתי ל-2,000, 3,000 עוקבים. ואז היה הסגר הראשון, הפסקנו ללכת לבית הספר והרגשתי שלא הולך להיות כלום. זה התחיל נטו משעמום".


עד אז עבד עם אמו בהפעלות ימי הולדת ואירועים לילדים ("בגיל 10 הייתי על העמדה, מתקלט"), אבל הסגר עצר גם את זה. "פתאום כולם התחילו לחשוב איך לעבוד מהבית. חברים שלי התחילו לעשות עוגות, משלוחי פיצה. מישהי קישטה חדרים בבלונים. אמרתי לעצמי, מה אני אעשה? אין לימודים, אין עבודה, אני לא אשב בבית ואצפה בטלוויזיה. אז התחלתי לצלם את עצמי מדבר למצלמה. הייתי מדבר על דברים שקורים בטיקטוק עצמו ובאינסטגרם. נגיד, אם היו ריבים בין טיקטוקרים, הייתי צוחק על זה. ופתאום בחודש הראשון הגעתי ל-10,000 עוקבים. אחרי שבוע – 20 אלף. מהסגר הראשון יצאתי עם 40 אלף. הכל קרה בבום".



היום הוא כבר עומד על יותר מ-70 אלף עוקבים, עם סרטונים שמופיעים ב-For You (אלגוריתם ההמלצות של טיקטוק), משותפים בעמודים פופולריים ברשתות החברתיות ומגיעים למאות אלפי צפיות – ביניהם גם סטורי שצילם עבור ילד לעובדים זרים שעמד בפני גירוש, סרטון שפורסם בתכנית "הצינור" ("אמרו שם שכוכבי רשת העלו דברים ושמו אותי בין ברק שמיר וטיילור מלכוב", הוא צוחק, "מה אני קשור?"). העיניים נשואות לכוכבים – אלו שמחזיקים 300-500 אלף עוקבים ומעלה. "בהתחלה זה היה לכיף שלי", הוא אומר, "כמובן שעכשיו אני חושב על זה כעל משהו שמקדם אותי. זאת פלטפורמה מאוד חזקה. יש לי חברים שגם עם 100 אלף עוקבים עושים מזה כסף". לאחרונה התחילו להגיע גם הצעות מחברות מסחריות, "ואז כבר התחלתי לחשוב איך אני ממנף את זה". כשאני שואל אם הוא מפריש עמלה לידידה שהמליצה לו להיכנס לטיקטוק, הוא נזכר שאפילו לא אמר לה תודה.


אבל הרבה לפני הפרנסה, והרבה יותר ממנה, הוא נהנה מההכרה הפתאומית שנפלה עליו. הוא מספר שכאשר יצא לרחוב אחרי הסגר הראשון, פתאום ילדים התחילו להצביע עליו ברחוב, לבקש סלפי. "הכי התרגשתי כשלפני כמה זמן נכנסתי לסופר פארם בגדרה עם אמא שלי. בחוץ היה ילד קטן על אופניים שהסתכל עלינו. היינו בפנים, יצאנו – והילד עדיין שם, מסתכל. ואז הוא בא ואומר 'התביישתי להגיד, אבל אפשר תמונה איתך?'. הסתכלתי על אמא שלי, ראיתי אותה מחייכת, וזה ריגש אותי ברמות. זה משהו שרציתי להגיע אליו. שתהיה כזאת גאווה". הוא מספר על הודעה שקיבל מבחורה שנמצאה במשבר ואמרה שהסרטונים שלו עוזרים לה לשכוח הכל.


ההצלחה בראה לו חיי חברה חדשים – אבל את המחיר הוא החל לשלם בלימודים. "עם כל ההיי סביב הטיקטוק, פתאום נהיו לי פה חיים, יש לי מה לעשות, התחלתי לצאת כל ערב. אז אני יוצא, ולמחרת אני לא צריך להגיע פיזית לבית הספר, אז אני אומר 'יאללה, אני לא אקום'. אני אשים מצלמה כבויה ואמשיך לישון". אימו מספרת שכילד הוא אובחן כמחונן והשתתף בתכנית אמירים לתלמידים מצטיינים, אבל היום "פשוט לא בא לו". "אי אפשר ללמוד בזום, לא יעזור", הוא מסביר. "פתאום המורה קטועה כי יש לה בעיות באינטרנט, ואתה עובר רגע לאינסטגרם, ואז אתה נסחף. אנחנו לא באמת בשיעור, אנחנו בטלפון".


הוא נהנה להיות כוכב רשת בהתהוות, אבל החלום האמיתי הוא להיות שחקן. "מגיל קטן הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים", הוא אומר. כמו בסרטוני הטיקטוק, הוא נוטה יותר לקומדיה ("בבר מצווה במקום דרשה עשיתי סטנד אפ, אמיר הורוביץ כתב לי במיוחד"), אבל מתנסה גם בדרמות. הוא למד בבית ספר למשחק בראשון לציון, ולומד היום במגמת תיאטרון בתיכון. הקורונה לא הספיקה לפגוע בהפקות של כיתה י"א, אבל הפקת הבגרות של י"ב נמצאת בסימן שאלה. הם מעלים את "הבחורים בדלת ממול" של טום גריפין, המספר על ארבעה בחורים הסובלים מבעיות נפשיות וקוגניטיביות. תם מגלם את ג'ק, המטפל של החבורה. "אני מספר את הסיפור, יש לי הרבה אינטראקציה עם הקהל", רק שעכשיו לא ברור אם יהיה קהל: "אנחנו אמורים להעלות את זה מול אולם של 500 אנשים. נראה מה יהיה". השבוע הם עשו ראן ראשון, ו"בשביל משהו שעבדנו עליו רק פעמיים בשבוע זה עבר סבבה. בשנה שעברה עבדנו אינטנסיבי, כל יום חזרות, והיום אנחנו לא יכולים. המורה אמרה שפחות מתאים להיפגש בבית הספר, אז אנחנו נפגשים לבד בבתים".



כשזה ייגמר, יוכל לעבור לתחנה הבאה במסלול חייו של נער ישראלי – גיוס חובה – אך מבלי לרדת מהרכבת אל הבמה. הוא עבר הליך מיונים לתיאטרון צה"ל, חלקו בזום וחלקו באודישן פרונטלי. כשראה במיונים את המתחרים שלו – "צפונבונים בהכי סטייל בארץ, אנשים שלומדים בתלמה ילין, וכולם חברים כבר" – אמר לעצמו "אני לא קשור לפה". כשזיהה את אחת הנבחנות מסדרת טלוויזיה והבין שהיא לא עברה את הסינון, חשב שאין לו סיכוי. אבל בשבוע שעבר הוא קיבל מסרון יבשושי מיחידת המתגייסים והתבשר שהתקבל. "כשאתה יוצא לאזרחות, מגיע לאודישנים או הולך ללמוד בבית צבי, ואומר שהיית בתיאטרון צה"ל, מסתכלים עליך אחרת", הוא אומר. "אז אמרתי שאני חייב להיות שם. כשקיבלתי את ה-SMS זה עשה לי את היום".

בסך הכל, מסכם תם, זו היתה שנה מצוינת, "הכי טובה שהיתה לי". מהפגיעה בלימודים הוא לא מודאג במיוחד ("זה על הפנים, אבל אפשר לתקן"), אבל בכל מה שקשור להגשמה עצמית, הוא אומר, "הקורונה שינתה לי את החיים. עפתי לגמרי. שלא ייגמר".

(צילומים: עופר חן)